יום הזיכרון לשר לשעבר ולחבר הכנסת לשעבר רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, משפחת זאבי, יו"ר המועצה של השומרון חברי יוסי דגן, אנו מציינים 24 שנים להירצחו של השר רחבעם זאבי גנדי בידי מחבלים בני עוולה. השם ייקום דמו. איש ארץ ישראל ברמ"ח איבריו, לוחם ומפקד נערץ, מנהיג לאומי פורץ דרך, איש חזון וספר, איש אמת.

הוא נולד וגדל בשכונת ימין משה בירושלים, וסיפר כי צורף להגנה עוד בהיותו פעוט בן שלוש כאשר במאורעות תרפ"ט מגיני השכונה הסתירו מתחת לכרית שלו אקדח כאשר הבריטים סורקים את בתי השכונה ואת ביתו.

בנעוריו הצטרף לפלמ"ח, שירת כקצין המודיעין של חטיבת יפתח, שפעלה בגליל בקרבות הקשים במלכיה, בצפת, ובהמשך בקרבות לכיבוש לוד ולכיבוש הנגב הנצור. בהמשך דרכו עשה מסלול מפואר בשורות צה"ל כמפקד גדוד 13 בחטיבת גולני, ושם גם התמודד עם כישלון קשה בקרב תל מוטילה, ולאחר מכן בשורה של תפקידים בכירים, ובהם אלוף פיקוד המרכז, ראש אגף המבצעים במטכ"ל ועוזרו המיוחד של הרמטכ"ל דוד אלעזר, דדו, במלחמת יום הכיפורים.

כמפקד פיקוד המרכז הוביל את הלחימה כנגד מחבלי אש"ף שחדרו מירדן אל בקעת הירדן, שזכתה באותם ימים מעצבים לכינוי "ארץ המרדפים". כאיש אשר רוח בו הבין רחבעם זאבי את חשיבות החינוך והתרבות של החיילים, והתרגשתי לגלות במהלך הכנת הנאום כי השיר הנפלא "האיש מן הבקעה", שאותו כתב חיים חפר, נכתב לבקשתו. בסוף השיר כתוב: "בעננים תלויה הקשת / אך עוד לוחש מכשיר הקשר / מילה או שתיים כמו משק כנפיים / ענה לי, / רות סוף, אומר האיש מן הבקעה". רוצים שלום, אבל צריכים גם, כפי שאמרת, כבוד היושב-ראש, להיות מוכנים ודרוכים למלחמה.

במלאת שלוש שנים להירצחו ספד לו ראש הממשלה דאז אריאל שרון, שכתב על אהבתו הגדולה של גנדי לארץ ישראל: "גנדי היה תבנית נוף מולדתו, תבנית נופה של ארץ ישראל. כל חייו פסע גנדי בשבילי הארץ, כשהוא עומס על שכמו את התרמיל הכבד של מורשת העם היהודי בארצו. גנדי הבין כי הקשר בין עם ישראל לארצו מעוגן בראש ובראשונה באלפי שנים של חיים יהודיים ושל יצירה יהודית בארץ ישראל. לכן, לאחר שנים של הגנה על גבולות הארץ כאיש צבא, פנה גנדי לתחום הנחלת מורשת הארץ לדורות הבאים", כמנהל מוזיאון ארץ ישראל, כמי שערך והביא לדפוס 72 ספרים על ידיעת הארץ, וכן תרגומים לעברית של סיפורי מטיילים ועולים לרגל לארץ ישראל. "גם בזירה הציבורית פעל גנדי להעמקת הקשר בין העם לארצו ומורשתו, ובמשא ומתן הקואליציוני הראשון עם הליכוד בשנת 1988 דרש לכתוב בקווי היסוד של הממשלה כי יש להשתית את החינוך על ערכי הנצח של עם ישראל: תורת ישראל, תולדות עם ישראל ולימודי מולדת. כששאלו אותו מדוע הוא מתעקש גם על התורה, השיב גנדי, ואני מצטט" – אמר ראש הממשלה שרון – "אנחנו בעד ארץ ישראל. ומהיכן נגזרת ארץ ישראל? מתורת ישראל". עד כאן דברי שרון.

הבוקר פגשתי אני את חוקר ארץ ישראל חגי בן ארצי, שאמר עליו: הוא היה איש ארץ ישראל בכל רמ"ח חבריו, וזכורה לי האמירה שתמיד היה חוזר עליה: בכל מקום בארץ ישראל אתה דורך על פסוקי התנ"ך.

רחבעם זאבי היה רחוק מאוד מאשליות השלום של שנות התשעים העליזות ובעל ראייה מפוקחת של מציאות חיינו הקשוחה בשכונה האכזרית שבה אנחנו מתגוררים. את המלחמה בטרור האמין כי עלינו לפתור בכוח הזרוע. "אנחנו שומעים" אמר "את דוברי הממשלה והשמאל, שחוזרים ואומרים כי אי-אפשר להכריע בכוח את הסכסוך עם הפלסטינים, וכי אין פתרון צבאי, ובסופו של דבר בלאו הכי נצטרך להגיע לשולחן המשא ומתן המדיני. אומרים את זה שרים ואומרים את זה אפילו אלופים במילואים של השמאל, והאזרח הקטן מבולבל ושואל: האומנם זה כך? הקביעה הזאת", אמר, "היא אווילית וחסרת בסיס, ומטעמי נימוס אסתפק בהגדרתה כמטומטמת. הרי כל ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו את ההפך מזה. האם ההשתלטות הנאצית על מחצית אירופה הודברה במשא ומתן מדיני או במלחמת בנות הברית למיגורה? האם ההתפשטות היפנית על דרום-מזרח אסיה נעצרה ונסוגה במשא ומתן מדיני, או בזכות שתי פצצות אטום שארצות הברית הטילה על הירושימה ונגסאקי?" ועוד כהנה וכהנה. "מאז סכסוך הדמים הראשון בין קין והבל ועד ימינו", אמר, "רוותה ההיסטוריה האנושית במלחמות אין-קץ שתכליתן הייתה להשיג הכרעה על ידי כוח".

"גם הקמתה ועצמאותה של ישראל החדשה באו כתוצאה מהכרעה צבאית במלחמת השחרור בתש"ח. במשא ומתן מדיני לא היו מסכימות מדינות ערב להקמת מדינת היהודים, והן פלשו אליה בכוח כדי להביסה, אלא שכוחנו עמד לנו וניצחנו גם במלחמה ההיא. נכון שלאחר המלחמה הולכים למשא ומתן מדיני, אבל השאלה, כיצד מגיעים לשולחן הזה – מנצחים או מובסים?"

בנאום נבואי במליאת הכנסת, אני מניח שזה ממש במקום שבו אנו עומדים פה, הוא אמר במרץ 1993: "בכל פעם שגואה גל פיגועים וטרור באים כל מיני 'מומחים' ומציעים נסיגה חד-צדדית מעזה. אם נשמע בקולם ונשעה לעצתם, תהיה רצועת עזה קוץ ממאיר ומוקד טרור מסוכן פי אלף. מה נעשה כאשר ינחתו טילי 'קטיושה' מבית לאהיא על אשקלון ומבית חאנון על שדרות?" אם ישראל הייתה צועדת בדרכו הקשה אך המפוקחת של רחבעם זאבי, לא היינו מגיעים לא לאוסלו, לא להתנתקות ולא ל-7 באוקטובר. וכמה חבל שאריאל שרון, זכרו לברכה, לא השכיל להפנים את גודל הסכנה שהייתה טמונה בנסיגה ובהחרבת חבל ההתיישבות בעזה, שגם הוא וגם גנדי היו שותפים מרכזיים בבנייתו.

מימי האינתיפאדה השנייה, ממש סמוך להירצחו, אמר מעל בימה זו מילים שהם כעין צוואה: "אי-אפשר להילחם באינתיפאדה כאשר לא מאמינים שאפשר להדביר אותה. אי-אפשר להילחם באינתיפאדה כאשר מכריזים כל הזמן שרק פתרון מדיני יסיים אותה – – – אי-אפשר להילחם באינתיפאדה כאשר מרעיפים עליה מחוות חדשות לבקרים וכאשר מתפרשות אצלם אלו המחוות כחולשה, פחד ובלבול הדעת אצלנו"; "אין לנו ארץ אחרת, ומולדת יש רק אחת – – – ארץ ישראל לעם ישראל ורק לעם ישראל. נילחם בטרור ונוכל לו. נחזק את ידי צה"ל וזרועות הביטחון וניתן להם לנצח! השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום" – כך סיים רחבעם זאבי כל אחד מנאומיו.

לאיש הזה עשו רצח אופי לאחר הירצחו בלי שיכול היה להשיב על הטענות כלפיו, טענות קשות מאוד. אבל דבר אחד בטוח: האיש הזה ראה את הנולד. יהי זכרו ברוך.