חברות וחברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא שעל סדר-היום, והוא ציון יום הזיכרון לשר לשעבר וחבר הכנסת לשעבר רחבעם זאבי, גנדי, זכרו לברכו. שרים וחברי הכנסת, משפחת זאבי היקרה, השרה וחברת הכנסת לשעבר עומר ינקלביץ', ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן, מוקירי זכרו של רחבעם זאבי וחברי המועצה להנצחתו, וכפי שאמרנו, אורחינו שביציע, היישר מעמק המעיינות, תלמידות ותלמידי בית הספר שקד, קהל נכבד. כמו בכל שנה, גם היום מליאת הכנסת תעלה את זכרו של מי שהיה לוחם, מפקד, היסטוריון, שר בממשלות ישראל וחבר הכנסת במשך שנים רבות, רחבעם זאבי, גנדי. האזכרה השנתית הזו היא לא רק תזכורת לעבר אלא גם מבחן להווה. זו הזדמנות לשאול את עצמנו אם אנחנו יודעים לקחת מהעבר את מה שהוא מבקש ללמד אותנו; אם אנחנו יודעים לשוב ולהקשיב גם לקולות שהיו, גם לדברים שלא תמיד היו נוחים, אבל תמיד נבעו מתוך אהבת אמת לעם ולארץ הזאת.
בימים האחרונים חזרתי אל ספרו של מיכאל ששר "שיחות עם רחבעם זאבי", וכמו שקורה לפעמים, דפדוף בספר ישן הופך למפגש חי. ראיתי שם לא רק את המפקד והמדינאי אלא את האדם – אדם שנושא עימו כאב גדול, ניסיון חיים, ובעיקר אמונה עמוקה שעם ישראל אינו ככל העמים, והוא נושא בחובו שליחות.
באחת השיחות שם אמר גנדי את הדברים האלה: אנחנו רוצים שלום. לא רק אלה שמתהדרים ומתגנדרים בשם השלום, אלא כמעט כל הישראלים. כל ישראלי נורמלי רוצה שלום. כחייל שהלך למלחמות ישראל, אני מתעב את המלחמה ושונא אותה. אני יודע שממלחמה חוזרים בלי חברים, נושאים אלונקות גונחות ומשפילים עיניים אל היתומים, האלמנות וההורים השכולים. רק מי שקבר חברים, רק מי שפחד – ואני פחדתי הרבה פעמים – יודע עד כמה מלחמה היא דבר רע ונורא. אבל רצוני ללמד דבר אחד שקשור למלחמה ושלום: שלום, או לפחות מניעת מלחמה במזרח התיכון, אינם מושגים כתוצאה משכנוע. לא הצדק שלנו מדבר אל ליבותיהם של הערבים. מונעים מלחמה בכך שחזקים ומרתיעים אותם.
הדברים האלה, שנאמרו לפני עשרות שנים, נשמעים כאילו נכתבו הבוקר. דווקא עכשיו, כשאנחנו אחרי שנתיים של מלחמה ארוכה ועקובה מדם, דווקא עכשיו, כשאנחנו מבקשים לראות את סופה, דבריו של גנדי מצלצלים כמו פעמון שמבקש להזכיר לנו: שלום הוא מטרה נשגבת, אך איננו מושג בקלות הנובעת מרצון טוב. הרצון בשלום הוא נחלת כולנו, ימין ושמאל, אבל כדי להביא את השלום, יש להילחם בעוצמה – עוצמה לא רק של נשק אלא של רוח ושל אמונה בצדקת הדרך, של יכולת לעמוד מול אויב ושל חוסן מוסרי ולאומי.
רחבעם זאבי לא היה רק אדם של עבר, הוא היה אדם ומנהיג שפניו היו אל העתיד. הוא לא רק כתב על ההיסטוריה, הוא ביקש ללמוד ממנה. הוא האמין שבין ארץ ישראל לבין עם ישראל יש ברית, וששלמות העם תלויה בשלמות הארץ. כך, גם שלמות המדינה לא נבנית רק בכוח החרב, אלא גם בכוח הסיפור, הערך והזיכרון. לכן זה לא מקרי שהכנסת היא המקום שבו בחר לפעול והמקום שממנו יצא אל המסע הפוליטי שלדאבון הלב ממנו לא שב. הכנסת, על כל מחלוקותיה ועל כל רעשיה, היא עדיין המקום שבו מתנהל הוויכוח הגדול של מדינת ישראל; היא עדיין הבית שבו ניתן להחליף דעות בלהט אבל מתוך אחריות וכבוד ומתוך תחושת שותפות. כמו שהשר זאבי עצמו הדגים בחייו, אפשר להיות חלוקים עמוקות ועדיין להיות מחויבים לאותה מדינה, לאותו העם ולאותה תקווה.
כמו לאורך כל ההיסטוריה היהודית, המחלוקות בבית הזה אינן בעיה, הן ברכה; לא תקלה, אלא רכיב מובנה. אבל הן מחייבות אותנו לזכור בכל יום מחדש שכולנו חלק מאותה שרשרת. כשאנחנו רבים כאן, האויבים שלנו מאזינים; כשהכנסת מאבדת את כבודה וכוחה, החברה כולה נחלשת. לכן, חובתנו, במיוחד בימים של קיטוב ושל כאב, היא להחזיר לבית הזה את תפארתו, לזכור שהכנסת היא בית העם, כאן יושבים נבחרות ונבחרי הציבור, והיא הרשות שמקבלת את אמון הציבור כדי לעצב את דמותה של מדינת ישראל.
רחבעם זאבי נרצח בידי טרוריסט ערבי משום שייצג בכבוד מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. עד לרגעיו האחרונים הוא לא חדל אפילו לרגע להמשיך להילחם למען מה שהאמין בו, ולעשות זאת בתוך הכלים של מדינה דמוקרטית – בתוך המסגרת, בתוך הבית הזה. זו מורשתו, זו דרכו, וזה האתגר שהוא השאיר לנו.
אנחנו נמצאים אולי בפתחה של תקופה חדשה, תקופה שדורשת מאיתנו גם תקיפות וגם תבונה; גם את היכולת להרתיע את האויב וגם את האומץ לפעול יחד בתוך הבית פנימה; גם להחזיר את החטופים החללים שעוד נותרו במנהרות החמאס וגם לבנות חזון לעתיד; גם להשיב את אמון הציבור בנבחריו וגם להעניק לדורות הבאים תקווה של ביטחון ושגשוג.
העוצמה, כמו שאמר גנדי, היא הדרך היחידה למנוע מלחמה. אבל העוצמה נובעת לא רק מכלי הנשק אלא גם ממי שאנחנו – מהערכים שלנו, מהאחדות שלנו ומהנכונות שלנו לראות גם את מי שלא חושב כמונו כחלק מהבית. יהי זכרו של רחבעם זאבי ברוך, ותהא מורשתו חקוקה על לוח ליבנו.
אני מתכבד להזמין כעת את השר שיקלי לשאת דברים לזכרו.
754 מילים של אמיר אוחנה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.