דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר יהודה יעקב בן מאיר

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, משפחה יקרה, דבורה, הילדים נאווה, מאיר, תמי – הבן גידי לא הגיע – הנכדים פה, מכובדיי כולם. הרב ד"ר יהודה בן מאיר היה אדם מיוחד, חכם באופן יוצא דופן, מוכשר בקשת רחבה של תחומים: פסיכולוג, משפטן, חוקר, מוסמך לרבנות וגם חבר כנסת וסגן שר. למרות היריעה הרחבה ולמרות שהיה ברוך כישרונות, הוא הקפיד על צניעות במידותיו בצורה שלא תמיד מאפיינת אנשים בעלי שיעור קומה. מבחינתו הפוליטיקה לא הייתה מקצוע. גם לפני וגם אחרי שירותו בכנסת הוא היה אדם פעיל, מוביל, שנכון תמיד לעבודה קשה.

גאונותו – כששאלתי את אבא שלי עליו, הדבר הראשון שהוא אמר: יהודה היה גאון, והשיחות ביניהם, שניהם עם מבטא שלא נגמר אף פעם, זכורות לי היטב – גאונותו לא גרמה לו להתנהג כאילו הדברים יבואו בקלות. הוא התחנך – וכך גם פעל – לעבוד קשה, להיות איש עמל, והוא חשב שכך ראוי. גם בסרטון שהוא מדבר בו הוא דיבר על לעבוד קשה כדי להיות ראוי. את זה אומר מישהו ממרום שנותיו, שעשה דבר או שניים בחיים.

ההליכה לפוליטיקה לא הייתה עבורו שאיפה לכוח אלא ליכולת השפעה. הוא האמין בדרך, האמין במחויבות לכלל ישראל, וביקש להיות בעמדה שתאפשר לו להשפיע על פי דרכו. בן מאיר מעולם לא רדף אחר הכבוד, ובעיניו העיקר היה לעשות טוב, בפשטות ובמסירות.

הרב יהודה עמיטל, זכרו לברכה, חברו של בן מאיר, הקפיד תמיד לומר על קטע התפילה "לעולם יהא אדם ירא שמיים": קודם שנהיה בני אדם, אחר כך נכתב שנהיה יראי שמיים. נשמע שבן מאיר הקפיד על דרך זו במיוחד. הוא אומנם היה ירא שמיים גדול ולמדן עמוק, אך לפני הכול ואחרי הכול היה אדם – מסור, אכפתי, רגיש, שקדן, למדן, איש משפחה וצנוע.

מבחינת בן מאיר ולצד המשפחה, מפעל חייו היה מדינת ישראל, שגשוגה וביטחונה. עבורו, השיא היה לתרום למדינת ישראל ולעם היהודי. אולי לא לחינם יום הכרזת המדינה היה היום המעצב בחייו. אומנם הוא היה ילד קטן, אך ההרגשה באותו יום נטמעה בו עמוקות ועיצבה את תפיסתו ופעולתו. מאוחר יותר, כאשר התגייס בן מאיר לצה"ל, הוא בירך ברכת שהחיינו, והיה בכך כדי לבטא את עומק החיבור שלו לארץ, למדינה ולהיסטוריה של עם ישראל.

כאשר שכב חולה בבית החולים בימי המלחמה, שיתף את קרוביו כמה כאב לו כאשר שמע את רחש המסוק הנוחת בבית החולים, ועד כמה ליבו נקרע על עוד לוחם שנפצע קשה. הרגישות הזו ללוחמי צה"ל אפיינה אותו, ולאורך כל השנים הוא נשא בליבו כאב עמוק על נופלי המלחמות בהגנה על המולדת. לא לחינם כנראה ביקשה משפחתו להזכיר כאן את ענר שפירא, גיבור ישראל, שמשפחתו חברה קרובה.

נדמה שהקול של בן מאיר חסר גם בימינו בשלל סוגיות שעל הפרק, והמשפט שבו נהג להשתמש, "מי שלא יודע מתי לסגור את הגמרא מוטב שלא יפתח אותה", דומה כי גם בהקשרים של ימינו מתאים לגמרי. חבר הכנסת לשעבר יהודה בן מאיר, זכרו לבכרה, היה שילוב מיוחד בין ספרא לסייפא, בין תורה למדע, בין הקפדה על קיום מצוות לבין התנהלות בעולם מודרני – תפיסת עולם ציונית, דתית, ליברלית ולאומית מורכבת שכה חסרה היום, והכול תמיד במתינות, באורך רוח וברצון עמוק לחבר את כל העם ביחד. יהי זכרו ברוך.