דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר יהודה יעקב בן מאיר

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, עמיתיי חברי הכנסת, אני מודה שאני מרגיש זכות גדולה מאוד לדבר על חבר הכנסת יהודה בן מאיר, זיכרונו לברכה. אני הייתי, מה שנקרא, ילד של בני עקיבא, של הפועל המזרחי, תלמיד בישיבת נתיב מאיר פה בירושלים, כשד"ר יהודה בן מאיר נכנס לכנסת. גדלתי בבית עוד על אבא שלו. ואני מודה שעם השנים, כשהיכרותנו הלכה והעמיקה, ועד הרגע הזה, יש אצלי בתוך הראש תחרות קשה אם אני יותר אהבתי אותו או יותר הערכתי אותו.

אני חושב שהדברים האלה משקפים מצד אחד את נועם הליכותיו, שתכף אולי ארחיב בזה קצת, ומהצד השני את רוחב השכלתו. אם אני צריך לדבר רק על רוחב השכלתו, אז גם כבן של רב, אח של רב, כתלמיד חכם בפני עצמו – אני חושב שהיבוא הזה של הציונות הדתית של מנהיגים שלומדים גם בישיבה יוניברסיטי וגם באוניברסיטת קולומביה, מאפשר לנו להיתלות בענקים שרוחב היריעה שלהם הוא זה שמחבר את הציונות הדתית, או את היהדות בכלל, או את האורתודוקסיה בכלל, למקומות שמהם ניתן לפרוח, ניתן להרחיב גבולות, ניתן לתת ביטוי אפילו לחוכמה בגויים תאמין; שלא כל החוכמה נמצאת רק אצלנו, בישיבה או בשטיבל, אלא יש גם חוכמה שחוכמה היא להביא אותה מבחוץ ואפילו לאמץ אותה.

אם אני צריך להסתכל על הפועל המזרחי של אז או על המפד"ל, אז אני יכול להיתלות גם בדברים של הרב יהושע, אחיו של יהודה, זיכרונו לברכה. יהודה היה מהאדריכלים, ואני מרשה לעצמי לומר גם מהכוהנים הגדולים, שפתחו את הציונות הדתית עם האתגרים שלה – שגם על זה אני תכף ארחיב – לנושאים אחרים; ואם אני צריך לומר – שנתן ביטוי של עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, איך הם יכולים לגור כולם יחד, ולא איך אימוץ רק של אחד מהם יבוא על חשבון השני.

אדוני היושב-ראש, כיוון שאתה הזכרת את עמדותיו באשר להסכם השלום עם מצרים, אני רק הייתי מזכיר גם שאם פעם קמה תנועה, אולי גם מפלגה, שקראו לה מימד – שעוד פעם, הביאה לידי ביטוי את האחריות של הציונות הדתית על יותר מאשר רק ערך אחד מתוך השלושה האלה של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל – אז אני חושב שראוי להזכיר שיהודה בן מאיר היה מהתומכים שלה, עם הרב עמיטל. ואני חושב שהעניין הזה דווקא חיזק את היכולת להתמודד גם על ארץ ישראל, אם אתה מבין שאתה לא יכול לעזוב את עם ישראל כחלק מהעניין הזה.

אנחנו בכלל תמיד יודעים – ואני חושב שיהודה נתן לזה ביטוי כשהוא דיבר אחר כך גם על צ'רצ'יל ומלחמת העולם השנייה, ואחר כך אולי על חיבורים עם רוסיה, אבל בהקשרים שכשאתה רוצה באמת לקיים עם עם ייעוד משותף, אז אתה צריך להבין שלפעמים ערך מסוים צריך לקוד קידה גם לפני ערך אחר כדי לחיות איתו יחד ובשלום, ובוודאי שמדינת ישראל כמדינה יהודית. ואני חושב שהוא התבטא גם בנושאים ממש מעכשיו, על בית המשפט העליון ועל היועצת המשפטית לממשלה, – אני לא רוצה להיכנס לזה – אבל מתוך ההבנה שכדי שיהדות תדור יחד עם דמוקרטיה, אז לעיתים הן צריכות לעשות קידה לצד אחד, לחלק האחר של המשוואה.

אני רוצה בהקשר הזה להגיד רק שכשאני אמרתי בתחילת דבריי שאני הרגשתי זכות – אם יורשה לי, המשפחה, דבורה והילדים – להרגיש חבר שלו, אז אני באמת הרגשתי זכות. אבל אני רוצה להגיד שלימים, כשהוא יצא מהפוליטיקה, ואני עוד הייתי מ"פ צעיר, אני זוכר את עצמי מתייעץ איתו, וברבות השנים, כשהיה לו משרד די מול הקריה בתל אביב, אז גם רמטכ"לים דגולים מצאו את הזמן ללכת וליהנות מחוכמתו ומרוחב ידיעותיו. גם מה שנקרא חבר הכנסת לשעבר, אם אני יכול להגיד, רב-אלוף גדי איזנקוט, שהיה אמור לדבר פה, סיפר לי גם הוא על ההתייעצויות שהוא היה הולך לקיים איתו, ואני מכיר רמטכ"לים נוספים שאני יודע שהיו הולכים להתייעץ איתו.

אני לא רוצה מעל הדוכן הזה עכשיו ללכת לעשות חשבון עם מישהו אחר, לא ככה, אבל אני אגיד אחרת. אני חושב, שבשנותיו האחרונות – או כשמטיחים בי: אתה אולי שכחת שגדלת בציונות הדתית, אז אני רוצה לומר: אני גדלתי בציונות הדתית של יהודה בן מאיר, ואידך זיל גמור. וכשאני אומר את זה – לכן אני אולי נאבק גם בשביל יהודה, שאנחנו ראינו בציונות הדתית דרך, רוח, כיוון, ערכים, עוד לפני שזה פוליטיקה. ולכן אני מעדיף להשאיר את זה ככה ולומר שאפילו כשאצלי בתוך המשפחה אומרים לי: תגיד, אתה זוכר באיזה בית גדלת? מה היה המפד"ל? אז אני יכול להגיד: המפד"ל היה יהודה בן מאיר, ואם יורשה לי – לחבר גם את חברו לצעירי המפד"ל לאורך שנים, את זבולון המר, זיכרונו לברכה. זה המקום שבו לא רק שאני גדלתי – שאני גם גאה היום להגיד שאני שייך לרוח הזאת.

ואני באמת מקווה, אני אגיד את זה ככה, שאנחנו בתוך הציונות הדתית הבן-מאירית, גם של אבא של יהודה וגם של יהודה, שיהיה לנו את הכוח להנחיל את הציונות הדתית הזאת לציונים הדתיים של היום. אבל אני, בחלקת אלוקים הקטנה שלי, אני מקווה שאנחנו מצליחים לעשות את זה איש-איש בגזרתו – אני לילדים שלי ולנכדים שלי, וכמו שאמרתי קודם – לאידיאליזם, למוכנות לעלות מארצות הברית, לבוא לכאן, לשרת במקום הזה ולהפוך את המדינה הזאת למשהו עוד יותר טוב.

ואני רוצה רק לסיים – כיוון שהזכרת, אדוני היושב-ראש, את ענר שפירא, אני לא ארחיב על הגיבור הזה, אתה תיארת את הגבורה שלו. אני שייך בבני עקיבא לשבט שחם. שחם זה שפירא חיים משה – ככה קראנו לו, ככה גדלנו. ואני חושב שהבן של יהודה בן מאיר והנכד-רבא – אם אפשר להגיד על סבא-רבא – של משה חיים שפירא, אם יורשה לי, שניהם יכולים, במקום שבו הם נמצאים, לומר: עשינו את הכול כדי שלמדינת ישראל ולעם היהודי יהיה מקום הרבה יותר טוב והרבה יותר בטוח. תודה, אדוני. תודה למשפחה.

מה שחברנו חילי טרופר דיבר – אני ביקשתי מהיושב-ראש משהו שהוא לא מקובל, ותודה שאישרת לי משפט אחד – כשיהודה בן מאיר היה, נדמה לי, סגן שר החוץ, סאדאת הגיע לארץ, והייתה ארוחת ערב חגיגית. באמצע יהודה קם, והוא הלך הביתה. אמרו לו: סאדאת, היסטוריה. אז הוא אמר: לבת שלי יש תחרות שירים בבני עקיבא.

פזמונסניף, זה הביטוי. ואני שמעתי את זה ואמרתי לעצמי: באמת אנחנו ראויים? או כמה עוד יש לנו ללמוד. וגם בהקשר הזה, אדוני היושב-ראש, יהודה בן מאיר, שעוזב ארוחת ערב חגיגית עם נשיא מצרים בביקור סופר-היסטורי במדינת ישראל והולך לפזמונסניף בגלל הבת שלו, גם בזה הוא בית ספר לכולנו. תודה.