קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה לך. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, האמת – – –
האמת, אני לא רציתי לדבר על הנושא הזה שאתמול ראינו, אבל אני אגיד את דעתי בכלליות. אני חושב שמשפחות שכולות, משפחות של חטופים, אמורות להיות מחוץ לשיח. כן, יש להן קרדיט יותר מאשר לכל אחד אחר, לצערנו, מסכנים. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיות שם. אני טוען וחושב ורואה גם בכנסת, שיש איפוק והבנה, כי זה חייב להיות ככה. זה לא שעושים להם טובה, ואין להוציא משפחות כאלה בכלל מהוועדה. אני חושב שמשפחה שכולה שמגיעה, או משפחה של חטוף, הכאב שלהם הוא עמוק והזעקה שלהם היא גדולה, היא כואבת.
אמרתי, נרצחים, חללים, חטופים, הורים שכולים, ואין לאף אחד מאיתנו אישור להוציא אותם.
אני רק מסתכל על עוד דבר. כשקרה דבר כזה בכנסת – אגב, כשמשפחות שכולות באו וקפצו על החלונות, או משפחות של חטופים, לא שמעתם אותי, כי אני באמת מבין את הצער והכאב שלהם. אבל מה כן שמענו? שמענו שהתקשורת, למשל, יוצאת על הכנסת, על משמר הכנסת, על יושב-ראש הכנסת, על ההתנהלות. אגב, גם אז אמרתי את דעתי, שיכול להיות שהיה צריך להסתכל על זה בצורה אחרת עוד לפני זה ולמנוע את האירועים האלה, כי באמת לא מגיע להם שיתנהגו ככה. אבל אתמול, כשקרה שמשפחות שכולות באו והפגינו את כאבן בבית המשפט העליון – שזה בעצם המקום שהם אומרים ששם צריכים לזעוק את הזעקה שלהם – כל הערוצים, לא שמענו אותם שבאים ומוחים נגד בית המשפט למה מוציאים הורים שכולים.
שנייה. אני דיברתי גם על הכנסת וגם שם. אני אומר, הורים שכולים, אסור להוציא אותם.
לא, אבל מירב, את שמעת את הכול? את עמדת שם. אמרתי, גם בכנסת.
אני טוען שאסור להוציא משפחות שכולות גם מהוועדה.
אבל אמרתי. אמרתי. אבל אני אומר.
אני אומר: אנחנו צריכים להתייחס למשפחות שכולות – – –
מירב, משפחות שכולות זה קודש-קודשים. משפחות של חטופים זה קודש-קודשים.
אבל מירב, גם אם מפריעים פה בכנסת, וזה לא בסדר שהיושב-ראש קם והולך, זה לא היה צריך להיות ככה.
זה שמבזים אותם או שמדברים אליהם בצורה – – –
לא משנה לי מאיזה צד הם, אסור. אבל מה אתמול הסתכלתי?
אני לא מדבר על שופט. אני מדבר על דבר אחד. אתמול, בכאב של המשפחות השכולות האלה, שבאו והביעו אותו בבית המשפט, אמר מישהו: סוף לדמוקרטיה, פגיעה בדמוקרטיה – אחד מהכתבים.
זהו, זה מה שאני אומר. זה לא פגיעה בדמוקרטיה, עם כל הכבוד.
כמו שפה הוא בא ומביע את הכאב שלו בבית המחוקקים, מותר לו ללכת לבית המשפט ולהביע את הכאב שלו. זה כאב – אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיות במקום הזה, לא אב שכול ולא חטוף ולא משפחה של חטופים. זה כאב כזה שאני אומר לך, קודש-קודשים, אנחנו עפר תחת רגליהם, כי אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לבוא ולמחות על בן משפחה שלו, או שהוא אב שכול חלילה. אף אחד מאיתנו, וצריך לתת להם את כל הקרדיט – פה בבית הזה, בבית המשפט, בכל מקום.
עזבי, אני אומר את הדעה שלי. אני, כשאני מנהל ועדה ונמצאים – וגם השבוע חטפתי ביקורת מבונצל – – –
הוא כעס עליי השבוע, וקיבלתי בהבנה את הכעס שלו, ולא עניתי, ושתקתי.
כשהייתי יושב-ראש ועדת אתיקה הוא כעס עליי, אני מבין אותו ומקבל כל אחד. ואין אני במקום שלהם, וגם כל פעם שקורה דבר כזה אני מתבייש שקורה דבר כזה, בשבילם, כי הם קודש-קודשים. התפקיד שלנו לעשות הכול על מנת קצת להקל עליהם, וכמובן להחזיר את החטופים כדי שגם המשפחות שלהם יוכלו לשמוח איתם ביחד ויוכלו לחבק אותם. תודה רבה.
569 מילים של ינון אזולאי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.