יום ההוקרה למערך המילואים

אולי נקרא לה "ריקנית".

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בפתח דבריי, אדוני היושב-ראש, זה די סמלי שאתה היושב-ראש במליאה בנושא הזה. הרי אני מכיר אותך עוד הרבה לפני חבר הכנסת והשר מאיר כהן – אני לא יודע אם אתם יודעים, חבר הכנסת קרויזר – כסמל האגדי של מחלקה 3 של פלוגה א' בגדוד 420 בחטיבה 646 מאיר כהן. כשאני הגעתי בשנת 1995 למילואים, לפני 30 שנה, הוא כבר היה אגדי, רק שתדעו.

אגדה.

להאמין או לא, אבל חלפו 30 שנה מאז שאני משרת במילואים: מפקד מחלקה, מפקד פלוגה – בין השאר במבצע חומת מגן – סמג"ד במבצע עופרת יצוקה, מג"ד בעמוד ענן וקצין אג"ם בחרבות ברזל, בין השאר.

כמו שהוזכר, יש יותר מעשרות אלפי חיילי מילואים עכשיו בעזה, בלבנון, בסוריה. ואדוני היושב-ראש, אני לא יכול בתוך החגיגיות הזאת שלא להזכיר שמאז 7 באוקטובר הממשלה עושה שימוש קבוע בצו 8. בעיניי וגם בעיני אחרים זה על אוטומט מדי. ההצבעה על צווי 8 היום בוועדת חוץ וביטחון וגם בימים האחרונים הייתה בין השאר בקולותיהם של אלה שלא משרתים. לא כך זה צריך להיות. לא כך צריך לקרות.

אתה יודע מה עצוב? כשאני חוזר בסך הכול ארבעה חודשים אחורה – ארבעה חודשים – לינואר 2025, כאן במליאה סיפרתי איך סיירנו יחד בפיקוד צפון עם ועדת החוץ והביטחון, ושם אמר לנו אלוף פיקוד צפון האלוף גורדין, שעוד מעט מסיים את תפקידו, שחסרים לנו בעצם כ-50% לסד"כ הסדיר ממה שאנחנו צריכים מול המשימות של צה"ל היום. 50% – מי ממלא אותם? המילואים. אין אף אחד אחר שימלא אותם. לפי נתוני צה"ל, בינואר 2025 חיילי המילואים שירתו בממוצע – זה היה לפני ארבעה חודשים – 136 ימים, כלומר חייל הוא במילואים יותר משליש מהשנה. חסרים חיילים. צה"ל אומר: חסרים לי 10,000 חיילי סדיר ובהם לפחות 7,500 לוחמים.

רוב אנשי המילואים הם אנשים צעירים – יותר ממני וממך, אדוני היושב-ראש. הם עובדים, הם לומדים. רבים מהם הורים צעירים. 20% מהם נשים. משמעות שירות המילואים היא עזיבת הכול, פגיעה כלכלית, לימודית, משפחתית, להגנת כולנו. יותר מחמישית מהם סטודנטים שמפסידים סמסטרים, מפסידים התמחות או שהיא מתארכת להם בשנה. עצמאים שלא מכניסים כסף, מפסידים הלוואות, התחייבויות, תאים משפחתיים, ויש גם מערכות יחסים בקריסה.

כשצה"ל גיבש את גרף המילואים ל-2025 נאמר לנו שחיילי המילואים ישרתו 70 ימים ומשהו השנה; היום אנחנו מדברים על 100, 125 ימי מילואים. צה"ל קורא לאזרחים שבעבר הוא נתן להם פטור בגיל 35 על רקע גיל, על רקע נפשי, ואומר להם: בואו, תחזרו. וכואב לי לומר את זה כאן, משאב חיילי המילואים הוא לא בלתי נגמר. לאנשים מאוד מאוד קשה להמשיך לשרת, וגם המפקדים אומרים: אני לא יכול לחייב בן אדם. המחסור בחיילים משפיע על קבלת החלטות, על הערכות המצב וגם על הפעלת הכוח. אנשים נותנים את הנשמה ואת הלב ובאים, אבל קשה להם. ואחרי עוד סבב ועוד סבב הם חוזרים הביתה, מנסים להתאקלם, להשתקם, בזוגיות, במשפחה, בעבודה, בעסקים, צעד וחצי קדימה, שני צעדים אחורה. ובסוף בסוף אלה המעטים, אלה הגיבורים שעליהם ניצבת מדינת ישראל.

אני רוצה להזכיר שניים מהם בשם: האחד, זיכרונו לברכה, שכני ופקודי לשעבר יובל ניר, לוחם בסיירת צנחנים במילואים, שנפל בקרב לפני למעלה משנה בעזה. זכיתי לפקד על יובל במשך שמונה שנים כסמג"ד ומג"ד. הוא נפל בקרב הירואי מול מחבלים. משפחתו, איילה וחמשת ילדיו, גרים מולי בכפר עציון. יהי זכרו של יובל, יובל ניר, לוחם המילואים, ברוך. וייבדל לחיים ארוכים, אני רוצה להזכיר את חברי – זכיתי שנכהן ביחד – היה הסגן שלי, כיהן יחד איתי גם כמג"ד 420, אלוף משנה במילואים יונתי בהט, ייבדל לחיים ארוכים. הוא נפצע משישה כדורים בהיתקלות בעזה – הוא בגילי, אני רק אומר. שישה כדורים לא עצרו אותו, אדוני היושב-ראש. היום הוא על הרגליים, משתקם, חוזר, ממשיך להתנדב, לעשות דברים.

נכון, יחד עם איתמר. ואני אסיים ואומר בסיום – – –

נכון.

אולי חשובה מכול, י' – אני לא אזכיר את השם המלא שלה, כי לא ביקשתי את רשותה – אשת מילואימניק מהיישוב שלי, גם הוא היה פקוד שלי, שנמצא עכשיו בעזה בפעם הרביעית, מאותה חטיבה, ויחד איתה עשרות אלפי נשים, עשרות אלפי ילדים ובני משפחה. אתם מגש הכסף שעליו מונחת היום מדינת ישראל. תודה.