קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש. חברי הכנסת, חברות הכנסת, השרים שנמצאים כאן, האמת, אני מתרגשת, כי אני חושבת שהנושא שאנחנו עוסקים בו צריך להיות נושא חודר ללבבות. רבותיי, אנחנו הרבה פעמים עוסקים בדברים כל כך חשובים, אבל מה יותר חשוב מהילדים שלנו, ילדי ישראל? אין דבר שהוא יותר חשוב. תופעות החרמות בבתי הספר – שלום, חבר הכנסת דלל, יושב-ראש הוועדה לזכויות הילד היוצא – אין דבר יותר חשוב מלשמור על שלומם הפיזי והנפשי של ילדי ישראל. אני אומרת לכם, כשמתפרסם סיפור כמו של הילדה בת ה-13 מעכו – זה ממש מפריע שיש פה רעש.
יושב-ראש ועדת חינוך, אתה יכול לעשות סדר?
אני אתחיל מהתחלה. אני מאוד מתרגשת, ואני אסביר למה – – –
תגידו, אתם לא מתעניינים לשמוע מה קורה עם ילדי ישראל? ילדה קופצת למותה, לפני כחודש ימים, מקומה שישית. באה לאימא שלה באמצע הלילה, מעירה אותה, מתלבשת לבן, אומרת לה: אימא, השם ישמור עלייך, מלאכים ישמרו עלייך, וקופצת למותה, כי אין לה חברים, כי היא מוחרמת בבית הספר. ילד מקבל דום לב אחרי שלא מוכנים להכניס אותו למעגל ריקודים – ילד בן 13 – ומת, כשבחייו הקצרים הוא רק עבר סבל של חרמות, של בדידות איומה. עוד ילדה מוצאת את מותה, ועוד ועוד, עשרות ילדים, ולאורך השנים מאות ילדים, מקפחים את חייהם כי אנחנו לא מספיק קשובים. החובה שלנו היא לעשות הכול, הכול, למען שלומם של ילדי ישראל.
השבוע, לפני יומיים, ב-01:00, היועצת שלי שולחת לי סרטון שמפרסם דניאל עמרם על ילד שחווה בריונות וחרמות. הוא עומד בצד כששלושה ילדים, ארבעה ילדים, מקיפים אותו, והוא נאלץ להגיש להם את הלחי הראשונה והם נותנים לו סטירה, ואת הלחי השנייה והם נותנים לו סטירה, ובעיטות ומכות. ואותו ילד, מסתבר, עובר חרם הרבה מאוד זמן.
לאן אנחנו שולחים את הילדים שלנו, לזירת קרב? אנחנו מפקירים אותם? מה נסגר איתנו? העיקר לעסוק בדברים חשובים. כל אחד פה חושב שהוא עוסק בדבר הכי חשוב. מה יותר חשוב מילדי ישראל? אין משהו יותר חשוב. כישלון של עשרות שנים. חבר הכנסת יוסי טייב, זה כישלון של עשרות שנים שאין שום תוכנית לאומית למיגור חרמות. אין אחראי אחד בבית הספר שאמון על נושא החרמות. ואתם יודעים מה קורה? ופה גם מילה טובה לשר החינוך: הוא החליט ללכת יד ביד איתי ועם חברת הכנסת קטי שטרית בעניין זה, וחבר הכנסת עידן רול – שגם לך יש חוק למניעת חרמות.
וגם לחברת הכנסת דבי ביטון. הוא החליט להקים קו, קו חם לילדים מוחרמים. הבעיה היא שהקו הזה, ניסו אותו, והם מפנים אותם בחזרה לבית הספר, אז לא עשינו שום דבר. אז הוא החליט לפתוח בבדיקה מדוע הקו לא עובד. ואני יודעת שהשר תומך בחוק, אני רוצה להודות לו על התמיכה בחוק, אבל הגיע הזמן לעשות הכול. לא יכול להיות שילדים מוחרמים לא יקבלו טיפול פסיכולוגי; לא יכול להיות שילדים וילדות מוחרמים יחוו בדידות נוראה; לא יכול להיות שאנחנו נפקיר אותם לנפשם ונאמר להם: אין מה לעשות, אנחנו המבוגרים עוסקים בדברים שברומו של עולם, אבל אתם תתמודדו בזירת קרב אגרוף, הדרה.
ואתם יודעים מה? דמיינו את הילד והילדה שלכם. מה אתם הייתם עושים אם הוא היה חוזר הביתה – ולמי מכם שיש לו ילד מבוגר או ילדה מבוגרת – מה אתם הייתם עושים כשהם ילדים קטנים והיו חוזרים ואומרים לכם: אין לי חברים, אני בא לבית הספר וחוטף מכות, מגדפים אותי? מה אתם הייתם עושים? זה שובר לב להורים, זה שובר לב לאימהות ולאבות, אבל אני מצטערת לומר, שיברון לב של הורים זה לא תוכנית עבודה. הם שלחו אותנו לכאן לבצע את תפקידנו, ואנחנו צריכים להגן בחירוף נפש על הילדים האלה. וזה אומר להקצות תקציבים לייצר להם מעגל של תמיכה; זה לבדוק את בתי הספר ואת המורים, כי התשובה של מערכת החינוך, גורמי המקצוע, במקרה של הילדה שקפצה למותה בעכו, הייתה תשובה מבזה. הם ניצלו את זה שזו אימא חד-הורית, והם אמרו שזה לא קשור אליהם, שהאימא מתמודדת נפש, שהילדה הייתה מתמודדת נפש. ואני למדתי מושג חדש מאיריס חיים הגיבורה. היא אמרה לי: אל תקראי להם מתמודדי נפש, פנינה, הם גיבורי נפש. אבל מה זה קשור? אימא גיבורת נפש היא פחות אימא? מותר להפעיל עליה מכונה משומנת של דוברות?
מותר להגיד להורים כאלה, אם הילד ישב בבית כי המערכת נכשלה, או ילדה ישבה בבית ולמדה בחינוך ביתי – מותר לבוא ולומר: זה לא קשור אלינו? ומה עם העבר? מה עם רצף הכישלונות והכשלים? אנחנו, התפקיד שלנו לדאוג שאנחנו נותנים את מלוא הסיוע, מלוא הכלים. תראו, פעם היו אחיות, טייב, פעם היו אחיות, ואז ילד שחווה סימפטומים – כשהוא בא יותר מדי ואומר: כואבת לי הבטן, כואב לי הראש, האחות הייתה מזהה שלפעמים זה פסיכוסומטי.
בדיוק. בעיה רגשית. היא הייתה יכולה לעצור את זה מבעוד מועד. אבל היום, כשאין את זה, ואין פסיכולוגים בכל מקום – – –
צריך להחזיר את האחיות. החוק בא ואומר שצריך שיהיה ממונה נגד חרמות בבתי ספר. אתם יודעים מה? זה גם יגדיל את התוכניות נגד חרמות. זה חינוך, הכול חינוך. הסרטון שראיתי השבוע על הילד המסכן הזה שחוטף מכות ומגיש את הלחי השנייה כי אם לא, פשוט יהרגו אותו – הוא פשוט אומר: אבל אמרנו רק סטירה אחת, למה שתיים? בעיטה אחת. באותו רגע התכווצתי. אני מדמיינת את הילד שלי, את הילדים שלנו – זה מה שהם חווים, זה לא איזו תופעה שולית. זה כל כך שכיח, שכיח שזה בושה. שכיח, שזה מה שאנחנו – בעצם, אם אנחנו מאפשרים לזה לקרות, אנחנו במו ידינו מאפשרים דור עתיד בריוני יותר. אנחנו לא יכולים להרשות את זה.
אני גם רוצה להגיד לכם שמי שמטפל היום הכי הרבה הוא הארגונים החברתיים. לכן, אני רוצה גם להודות. קודם כול, אני רוצה להודות לישראל בולטון – באמת, להשתתף בצערו, שבא לכנסת, הולך לכל מקום, זועק את זעקת בנו – זה היה מוות כל כך מיותר – ופועל למען הילדים האלה והמאבק בחרמות. אני רוצה להודות ללידר כהן, ליובל, לאופק, ל"מצמיחים" – תודה לכם, תודה לכם שאתם עושים את העבודה שלנו. אני רוצה להודות לשר החינוך ולומר לך, אדוני שר החינוך: אנחנו נלך איתך יד ביד, קואליציה כאופוזיציה. אנחנו מוכנים לעשות את עבודת הקודש יחד איתך. זאת החובה שלנו, להגן על הילדים שלנו, לעשות הכול לפחות מהגזרה שלנו כדי שלא יהיה עוד מוות מיותר. צריך רק לשמוע את האימהות. תרימו טלפון, תרימו טלפון ותראו מה זה שברון לב ממוות כל כך מיותר. כן, דבי.
ולאורן, אורן המקסים, שהוא כבר כוכב היום. אבל אנחנו צריכים לייצר – אורן, תודה גם לך. אבל אנחנו לא יכולים להשאיר את העבודה לילדים אקטיביסטים. אנחנו צריכים לעשות את העבודה. אני אומרת לכם שהמציאות הזאת, שאנחנו חושבים שהם יגדלו ויתבגרו, ובתי הספר והיועצת – לא. כשיש תוכנית לאומית עם יעדים ברורים ומדדים ועם מעקב, ואנשים שהם dedicated ומסורים לעניין, במיוחד בנושא הצלת נפשות של ילדים – אני חושבת שזאת משימה קדושה, משימה עליונה.
מכאן אני רוצה לשלוח חיבוק לכל ילד וילדה שחווים חרם. אני רוצה לומר להם שלא ירגישו בדידות, ושיש למי לפנות – –
תודה, אני מסיימת. – – וממש לא להיות במקומות החשוכים בלבד. יש לכם כתובת, תתקשרו גם אלינו, אם צריך. תודה.
1,109 מילים של פנינה תמנו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.