הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית משתוללת והממשלה מפקירה את חיי האזרחים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, כבוד השר, במציאות ההפוכה והעקומה, המוכרת והידועה, בגדול, אני אתחיל דווקא מהסוף. בניגוד להרגל שסיגלנו לפתוח בתיאור הרצח האחרון או לדבר על מספר הנרצחים, אני לא רוצה לנקוב עכשיו במספר הנרצחים כבר בפתח הנאום, ואשמור את זה לסוף. עשר דקות בימים אלה הן הרבה זמן, והן יכולות להיות הדקות האחרונות בחייו של אדם, המפרידות בין חיים ומוות, והמספר יכול עוד להשתנות תוך כדי הנאום.

הממשלה הנוכחית, כבוד היושב-ראש, לא רק נכשלה כישלון מוחלט בטיפול ובמניעת המשבר העמוק והמסוכן שאיתו מתמודדת החברה הערבית מדי יום ולילה, היא אף החמירה אותו, הסלימה את המצב. לפי מדיניות הממשלה, כל עוד הקורבן הוא ערבי מדובר ב-no news. מבחינת הממשלה והתקשורת המיינסטרימית הישראלית, דם ערבי הוא הפקר, על מלא. מינוי אדם עם עבר פלילי לעמוד בראש המשרד שאמור להבטיח את ביטחוננו האישי היה מסר ברור לחברה ולארגוני הפשיעה, שלא יכלו לבקש מינוי טוב יותר. ארגוני הפשיעה גם התנגדו להתפטרות של בן גביר, כי הוא היה החלום הרטוב של כל פושע. גם היום, להפקיר משרד זה בלי שר מלא על מלא, בלי תוכנית עבודה סדורה, בלי תיאום בין הגורמים השונים, בין המשרדים, לצורך שיתוף פעולה חיוני למאבק בפשיעה, זהו חוסר אחריות בלשון המעטה. גם ההפקרה והדם הזה הם על ידי הממשלה כולה, ההפקרה והדם הזה הם על ידי הממשלה כולה ועל ידי ראש הממשלה. הוא הראש, הוא אחראי, הוא אשם.

מדברים לאחרונה הרבה על קריסתה של קונספציה. האמת היא שמדינה הרואה באזרחיה הערבים בעיה ולא קהילה ואזרחים הזקוקים לביטחון אישי, כמו כל קהילה, לא תוכל להבטיח את ביטחונה שלה, ככלל. מדינה שתחת משטרה הרואה בערבי או בערבייה יעד ומטרה, גורם עוין או אויב, לא יכולה להבטיח את ביטחונה ושלומה by definition, בהגדרה.

לאחרונה שוב ביקרתי בבית לניחום אבלים. ניחמתי את אביו של איהם נסאר בטירה, בן 25, שחיין מוכשר, זכה באליפויות שחייה בין-לאומיות. ניחמתי גם את משפחתו של ג'ואד יאסין בטמרה, בן 17 בלבד בהירצחו, תלמיד תיכון מבטיח, שעתידו נגזל בירייה. האמת, רבותיי, לאחר מכן ביקרתי בעוד שלושה בתים לניחומים, בטייבה ובטירה, שבהם הפטירה הייתה טבעית. אני בטוח שכל ח"כ ערבי מכיר את זה – הייתה פחות מועקה. כאשר אתה נמצא בבית של תלמיד שנרצח, יש מועקה, יש הרגשה כבדה, ואתה רואה את חוסר האונים והמועקה גדלה, מתעצמת; ואז אתה מרגיש כאילו זה דבר נורמלי ללכת לנחם במוות טבעי. הייתכן שזה מחזור החיים שצריך לעבור כל אחד מאיתנו? אנחנו לא רוצים להתרגל למוות. אנחנו לא רוצים להתרגל לרצח. אנחנו לא רוצים שחיי הילדים והצעירים שלנו יהיו מטרה לארגוני פשיעה. אין לנו ילדים מיותרים למלחמות של ארגוני הפשיעה.

החברה הערבית מצויה במשבר עמוק ומסוכן, כאשר גל האלימות והפשיעה משתולל ללא הפרעה. מספר הנרצחים מגיע לשיאים חדשים. מתחילת השנה נרצחו 50 אזרחים, לפי יוזמות אברהם, אך הממשלה ממשיכה במדיניות של אוזלת יד, מתנערת מהאחריות ומתעלמת מהמצוקה הגוברת. במקום לגבש תוכנית חירום שתבלום את ההסלמה ותשיב את תחושת הביטחון האישי, היא מקצצת בתקציבים ובתוכניות שיכלו לסייע בצמצום הפשיעה ובהגברת הביטחון בחברה הערבית, ובטיפול בצעירים חסרי מעש, שהשיעור שלהם בחברה הערבית גבוה מאי פעם. והתוצאה היא ברורה – ארגוני הפשיעה הולכים ומתעצמים, לא נסוגים לאחור, שולטים ברחובות באין מפריע. דמי החסות מבטלים כל חלקה טובה, הם עננה כבדה מעל כל יישוב, מעל כל סוחר, משליטים פחד ואימה על אזרחים שאינם יודעים אם ישובו לביתם בשלום. הביטחון האישי נשחק, תחושת הביטחון אבדה, והממשלה הנוכחית לא רק שנכשלה לחלוטין בטיפול במשבר, היא החריפה אותו, כבוד השר, במחדלים שלה עצמה.

אמרתי, מתחילת השנה 50 בני אדם נרצחו – קצה-קצהו של משבר עמוק, אלים ומסוכן. על כל נרצח – מאות פצועים, אלפי קורבנות סחיטה ואיומים. החיים עצמם של ערבים בישראל מאוימים – חברה שהופקרה לשרוד מול ארגוני פשיעה חסרי מעצורים וחסרי גבולות הבוגדים בעמם ובחברתם.

כל נרצח ונרצחת הם עולם ומלואו, לא מספר, לא רק שם; אדם עם עבר ועם עתיד, משפחה, חברות וחברים, חלומות שנגדעו, חיים שנלקחו. ובכל זאת, חבר הכנסת חמד עמאר, בוא נדבר רגע על המספרים. משנת 2010 עד 2025 נהרגו ונרצחו 1,531 אזרחים ערבים כתוצאה מהאלימות והפשיעה, עם אחוז פיענוח מביך, שנע בין 15% ל-20%. ובכך, אנחנו מקבלים את הנתון המדהים הזה: כארבעה מכל חמישה רוצחים מסתובבים חופשי. בחשבון פשוט, כבוד היושב-ראש, מדובר בכ-1,220 רוצחים, אולי קצת פחות, אם מניחים שמדובר ברוצחים חוזרים – כי אין הרתעה – המבצעים באין מפריע רצח אחרי רצח. יחד עם זאת, רוצחים לא עובדים לבד. לרוב, בכל רצח יש עוד רוצח, עוד סייען אחד או שניים. אז המספר הזה יכול להגיע ל-3,000 רוצחים שמסתובבים בינינו באופן חופשי; במכונית לידינו, בשולחן לידינו בבית הקפה, בקיוסק, במגרש. זאת נקודה למחשבה, בעיקר בזמן שאתם שותים את האספרסו שלכם.

תאר לעצמך שאתה מתגורר ביישוב, אדוני היושב-ראש, שיש בו 20 עד 25 רוצחים שמסתובבים חופשי. זה הממוצע ביישובים הערביים. אם אתה מחלק למספר היישובים – 20 עד 25 רוצחים מסתובבים באופן חופשי. איזו הרגשה יש לך, כבוד השר, אם ביישוב שלך היית יודע ש-20 רוצחים מסתובבים חופשי, והמשטרה לא עושה כלום, והמדינה לא עושה כלום, אפרופו הטענה המטומטמת, הטיפשה, האווילית, על המנטליות שלכם.

עד שנת 2000 שיעור הרצח בחברה הערבית – אתה היית שר לביטחון פנים ושר המשפטים – היה שמונה לשנה, שמונה רציחות בשנה. אותה קהילה, אותה חברה, אותו עם. קרה משהו בשנת 2000. מישהו החליט להעניש את הציבור הערבי, בעיקר המשטרה. עזוב מה שלפני שנת 2000. הערבים בישראל, הערבים בגדה – פלסטינים פה, פלסטינים פה. בגדה ובירדן יש יותר נשק זמין; שיעור הרציחות פה הוא פי כמה וכמה מהגדה המערבית וירדן. לא רק זה – שיעור פיענוח מעשי הרצח בירדן ובגדה המערבית הוא כמעט 100%.

אני מסיים, אדוני היושב-ראש. אחרי עשורים של מאבק, הפגנות, התארגנויות אזרחיות, טראומה מתמשכת, עלייה במקרי הרצח, בחימוש המרחב האזרחי, התחזקות ארגוני הפשע ושליטה נרחבת בתחומים רבים, כתוצאה של מדיניות ממוסדת – אם להשתמש במילותיו של דוסטוייבסקי, שאמר: החברה מחליטה על איזה פשע לסלוח ועל איזה פשע להעניש לא על פי עקרונות של צדק, אלא על פי התועלת שלה – הגיע הזמן, רבותיי, כבוד השר, שגם החברה הישראלית תשאל את עצמה מה התועלת שהיא מפיקה כשהיא סולחת ולא מענישה, לא מרתיעה ולא מונעת את הפשעים נגד האזרחים הערבים.

ולבסוף, בן גביר דיבר מעל הדוכן הזה על הצלחה כשהיה שנתיים בתפקיד כשר לביטחון לאומי. תשמע, בן גביר הוא גזען, הוא פשיסט, אבל הוא לא טיפש. וכשהוא דיבר על הצלחה – אולי ערבים רוצחים ערבים זו ההצלחה שהוא דיבר עליה. תודה רבה.