תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, ראשית, אני מברך כמובן את חבר הכנסת חנוך מלביצקי, שכרגיל מגיש הצעות חוק בנושאים חשובים שראוי לטפל בהם. לפעמים אתה תוהה איך לא טופלו עד היום, וההצעה הזו בהחלט גם היא בנושא חשוב ובסוגיה שבהחלט ראוי להידרש לה. צריך לומר שחבר הכנסת מלביצקי האיר אותה מזווית אחת, אבל אני, אם אני יכול לקרוא לזה ככה, במובן מסוים רוצה לרכוב על ההצעה שלו כדי לטפל בסוגיה הזאת, אבל מאיזושהי זווית קצת אחרת.
אין בכלל ספק שמה שמתרחש ברשת, גם בעולמות הטוקבקים וגם בכל מיני דרכים אחרות, הוא הפצה שיטתית של שקרים, של אמירות בוטות, של פייק ניוז, של הרבה מאוד דברים מאוד מאוד בעייתיים. אבל אני חייב לומר שאל מול הדבר הזה עומד כל הזמן החשש הגדול שהתערבות ברשת תתחיל מדבר טוב ונכון ותגיע מהר מאוד למחוזות ההשתקה של ציבור שגם ככה זו הדרך היחידה שלו לבוא לידי ביטוי, משום שבתקשורת הממוסדת הוא כמעט שלא קיים. צריך להגיד את האמת, אינני יודע אנה היינו באים אלמלא הרשתות החברתיות, משום שהן מאפשרות לעקוף את המונופול שיש בתקשורת הממוסדת לצד מסוים במפה הפוליטית; מונופול שהוא, אגב, לא רק על תוכן הדברים ועל הדעות שמובעות – המונופול הזה מנוצל גם להכתבה של טרמינולוגיה מסוימת כאשר אתה מכנה, או לוקח הצעת חוק וקורא לה בשם אחד ולא בשם אחר כדי להדביק לה איזושהי תווית. הוא מנוצל לרעה בעריכה, כאשר נושאים חשובים מאוד אינם באים לידי ביטוי בכלל, או נדחקים לשולי המהדורה, ונושאים אחרים שחשיבותם פחותה מקבלים בולטות עצומה. כאשר יש איזשהו מידע – בדרך כלל, אגב, רכילותי – בעניינם של אנשי ציבור מצד מסוים, אז הוא מקבל כתבות תחקיר פומפוזיות וכותרות גדולות. ומאידך, כאשר יש מידע הרבה יותר חמור באשר לאנשים, אישי ציבור, מצד אחר של המפה – הס מלהזכיר, והדברים נעלמים. אני חושב שכולם יודעים בדיוק על מה אני מדבר, על איזה כלי תקשורת אני מדבר, על איזה צדדים במפה הפוליטית אני מדבר.
ולכן אני חושב, חבר הכנסת מלביצקי, שלמרות שהדברים שאמרת כאן – וגם הדברים שאתה כותב בהצעת החוק בעיניי הם מאוד מאוד נכונים. ובמצב רגיל, ונכון ומסודר היה מקום לייצר איזשהו ניסיון להגביר, אני הייתי אומר, את חופש הביטוי, ולא את חופש הביזוי, חופש השיסוי וחופש השקר, ואפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה תארים. אבל אני חושב שכל עוד המצב הוא שיש מונופול כל כך בוטה וחד על התקשורת הממוסדת, אני מאוד מאוד חושש ומאוד מאוד נזהר מהגבלה ומכניסה לעולם הזה של תכנים באינטרנט וברשתות החברתיות, כי הכוונה הטובה שלך והכוונה הטובה של הצעת החוק הזו, לצערי הרב, לא ייעצרו כאן, אלא הן ישמשו מנוף כדי לסתום פיות. אין דרך אחרת לומר את זה.
אני צריך לבחור – ואת זה אני אומר בצער – בין המצב הפרוץ הקיים לבין מצב של סתימת פיות, באופן כזה שרק קולו של צד אחד, דרך השליטה שלו בתקשורת הממוסדת, יישמע. אני עדיין חושב שהמצב הקיים הוא רע מאוד, אבל הוא כנראה פחות גרוע מאשר האלטרנטיבה השנייה. עם זאת, ועדת השרים החליטה לתמוך בהצעת החוק בקריאה הטרומית, משום שאני חושב שדרך ההצעה הזו – אפשר למקד אותה בעניין שהוא אותו עניין, אבל הוא נוגע לזווית אחרת של הנושא, ושם הבעיות שציינתי קודם, בהתייחס למגבלות על האינטרנט, לא קיימות, ואני לא רואה שום סיבה לא לטפל בעניין הזה – הסוגיה של משלוח הודעות, בדרך כלל הודעות סמ"ס, אבל יכול להיות גם הודעות בתפוצה רחבה. להבדיל מאיזו הודעה שמישהו כותב כטוקבק, או דבר מהסוג הזה, הודעות שנשלחות בתפוצה רחבה, באופן אנונימי, ובמסגרתן, לא פעם, שוב, או שמופץ פייק מוחלט, או שישנה השמצה גסה כלפי מישהו, נשלחים נתונים שהם נתונים שקריים – הדבר הזה הוא דבר שגורם עוגמת נפש אדירה. אין לו דבר וחצי דבר עם חופש הביטוי. ואין, ואינני רואה שום סיבה בעולם ושום סיכון בכך שאת הערוץ ואת האופן הזה אנחנו נחסום, כך שאי-אפשר יהיה לקדם ולהביא פייק מהסוג הזה.
אני גם רוצה להזכיר, אדוני היושב-ראש, שהתופעה הזו, יש בה סיכון עצום בכל מה שקשור להליכי בחירות והליכי בחירות פנימיות, והיא אכן מנוצלת לצרכים האלה, משום שהיכולת להפיץ פייק כזה סמוך לבחירות, לפעמים ביום הבחירות, ובדרך הזאת לשנות את הצבעתם של אנשים, לגרום להם למשל להאמין שמועמד מסוים הסיר את מועמדותו, או תומך במשהו שהוא איננו תומך בו, או התקשר בהסכם עם מישהו – דבר שלא היה ולא נברא. הדברים האלה מהווים גם סיכון ישיר לדמוקרטיה ולהליך הדמוקרטי. ולכן מעבר לסוגיות של מניעת הביזוי, והשיסוי והשקר, יש כאן גם חשיבות עצומה, בעיניי, בהגנה על ההליכים הדמוקרטיים והתהליכים הנדרשים.
בהקשר הזה אני רוצה להזכיר את פסק הדין שניתן בעניינו של אדם שאנחנו מכירים, שרבים מאיתנו מכירים אותו ומוקירים אותו, איקי כהן. פסק דין שבמסגרתו חויב מפעיל תקשורת לתת את הפרטים של מי שהפיץ דרכו מסרים שהיו מסרים פוגעניים או שקריים בעניינו של איקי כהן. בית המשפט אכן קבע שהזכות הזו קיימת, ויש מקום שמפעיל תקשורת שמפיץ הודעות כאלה לא ייתן הגנה וחיסיון למי שהזמין ממנו את ההודעות, שילם עבורן וכמובן עומד מאחוריהן. באופן כזה שכל מי ששולח הודעות כאלה ידע שאם תהיה פנייה למפעילי התקשורת, תהיה להם חובה לפרסם ולתת את המידע על הגורם האחראי לפרסום, הגורם ששילם עבורו וכו'.
אני חושב, חבר הכנסת מלביצקי, שהדבר הזה מתקשר ישירות גם לרעיון שהבאת, גם להיגיון שלו, וראוי ונכון לטפל בו. ולכן אני חושב שהחלטת ועדת השרים כרגע היא לתמוך בהצעת החוק בקריאה הטרומית, כך שהמשך הליכי החקיקה יקודמו בהסכמה של משרדי המשפטים והתקשורת, וכמובן, כאמור, שהצעת החוק תעסוק בסוגיה הזו של מפעילי התקשורת, ולא בסוגיה הרחבה יותר של פרסומים באינטרנט בכלל.
כן, נכון, נכון. כמובן, כמובן, כן. ואני אומר שככל שבתוך דיוני הוועדה יעלו כל מיני דברים, תמיד אפשר יהיה לחזור ולנסות לקיים על העניין הזה שיח, אבל אני חושב שהבעיה היא אמיתית, והטיפול בסוגיית מפעילי התקשורת הוא רק רווח, רק נכון, ואין בו סיכונים ובעיות. סוגיית האינטרנט, כפי שאמרתי קודם, היא מאוד מורכבת, וצריך להיות מאוד זהירים איתה. על כן, זו העמדה של ועדת השרים. אני מקווה שהיא גם מקובלת עליך, ואנחנו נוכל לקדם את הצעת החוק בקריאה הטרומית. ושוב, אני מודה לך על העלאת נושא שהוא בעיניי מאוד מאוד מאוד חשוב. תודה.
960 מילים של יריב לוין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.