תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני שר המשפטים, כנסת נכבדה – שיימינג, שיימינג ברשת הפך למכת מדינה. יש הבדל בין ויכוחים קשים, נוקבים, לפעמים רעים ממש שנעשים, לבין שיימינג. אם אתה מסתכל, אתה רואה שבמרבית המקרים, את הדברים הנוראיים באמת, שעולים לידי לשון הרע והתרת דמים ממש, עושים מי שאני קורא להם "שפני המקלדת", אנשים שמתחבאים מאחורי איזשהו יוזר אנונימי, וככה בעצם הם לא צריכים לתת את הדין על המעשים שלהם. עוולת לשון הרע היא עוולה מיוחדת ומיוחסת, אם תרצו. זה גם במקורות שלנו ככה, וגם המחוקק הכיר בכך שזאת עוולה מיוחדת, ולכן קבע שהיא גם מהווה עבירה פלילית, ולא רק עבירה אזרחית. ולכן יש לה איזשהו יחס מיוחד בחקיקה. הצעת החוק הזאת באה ואומרת שבעצם יהיה ניתן לחשוף את אותם יוזרים אנונימיים.
היום המצב המשפטי הוא כזה שלא ניתן לחייב את הפלטפורמות שבהן עולה הפרסום – אם זה גוגל, אם זה פייסבוק, טוויטר, דברים מהסוג הזה – למסור פרטים של יוזרים אנונימיים אצלם. הם יודעים תמיד מי זה היוזרים, גם יודעים אם משתמשים ב-VPN או בכל מיני דברים כאלה. אבל כאשר אתה בא ואתה מבקש מהם, אין לך היום חובה חוקית, אין לך דרך לחייב אותם. זו ההחלטה בעניין רמי מור, אם אני זוכר נכון, של בית המשפט העליון. ולכן הצעת החוק הזו באה לתקן את אותה לקונה על ידי זה שהיא קובעת שכאשר יש אדם שנפגע מפרסום שנעשה באופן אנונימי, הוא צריך לפנות לפלטפורמה ולבקש ממנה את הפרטים של אותו מפרסם, מי שפרסם את אותו לשון הרע. אם הוא מקבל תשובה שלילית, או לא מקבל תשובה, הוא רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה שיורה לפלטפורמה, לאותו ספק, לספק את הפרטים. אז בית המשפט, כמובן, יקבל את תגובת הספק ויחליט על בסיס הנתונים הללו. וכדי שהוא יחליט הוא יצטרך גם להסתכל על נסיבות הדברים בכללם, זאת אומרת, על אינטרס הפרטיות. אינטרס הפרטיות זה אינטרס מוגן, וחשוב שלאנשים תהיה פרטיות, וגם האנונימיות כשלעצמה היא ערך לפעמים. אז הוא ישקול, מצד אחד, את זכות האדם לאנונימיות. ומצד שני, את הזכות של הנפגע מאותו פרסום לנקות את שמו בהליכים הקבועים בחוק, לתבוע בגין עוולת לשן הרע. והוא יצטרך להשתכנע, בית המשפט, שיש סיכוי ממשי להוכיח שאותה עוולה נטענת אכן עומדת בגדרי החוק לפרסום לשון הרע. אם ישתכנע בית המשפט, הוא ייתן צו, ואז ספק השירות יצטרך למסור את הפרטים של אותו יוזר אנונימי.
הדבר הזה הוא משמעותי. לשיטתנו, הוא אמור להרתיע את אותם אנשים, ויש לא מעט כאלה שמתחבאים – לפעמים זה בן אדם אחד שיש לו כמה יוזרים כאלה – מאחורי אנונימיות ומנצלים אותה לרעה לפגיעה בשמם הטוב של אנשים, ולעיתים הסתה והרבה יותר מזה. זה תיקון נחוץ, זה תיקון נכון, ואני מבקש שתתמכו בחוק.
אנצל עוד כמה שניות כדי להגיד לנגד ארי רוזנפלד ולמשפחתו – הוא עדיין בכלא – שאנחנו יודעים שהוא שם. אנחנו לא שוכחים אותך, ארי, אף לא לרגע, ונעשה כל מה שאפשר כדי שאתה תהיה בחוץ ובבית כמה שיותר מהר. תודה רבה.
תודה. אדוני שר המשפטים, שמעתי את מה שאמרת. יש בעיה להחריג את כל הנושא, כי יש הבדל בין מישהו שבא ומביע איזושהי ביקורת, אפילו ארסית, ששם אני מבין את האירוע כסתימת פיות, לבין בן אדם שמפרסם פרסום מסוים בטוויטר שלו – –
– – אנונימי כמובן, או בכל מקום אחר, או בגוגל, שהדבר הזה יכול לכלול תכנים פוגעניים; הדבר הזה יכול להיות ברמה של הסתה לאלימות; הדבר הזה יכול לפגוע בפרטיות, גם של ילדים קטנים. והדברים האלה נעשים השכם והערב. ולכן, כאשר באים לשקול כאן את הנושא של אולי דריסה, אז פה אין מקום לדריסה. ואם בן אדם רוצה להביע ביקורת, הוא לא צריך להיות אנונימי. האנונימיות היא בדרך כלל במקרים הללו שאנחנו אומרים עליהם "מפלטו של הנבל", ולא אדם שבגלל שהוא מפחד להביע איזו עמדה לגיטימית בעבודה, אז הוא מסתיר את הזהות שלו. עם זה אין בעיה, וסביר גם להניח שבית המשפט לא יורה על הסרה של דבר כזה.
אבל כאשר יש מקרים חמורים מאוד, לעיתים, שלהערכתי גם אתה וגם אני מבינים על מה מדובר, וחוו פה לא מעט אנשים את הדברים הללו, זה לא דבר שיכול לקבל הגנה תחת אנונימיות, ולכן צריך להתייחס גם לנושא הזה. אפשר לתת איזושהי החמרה, לקבוע שלא כל עילה של לשון הרע – דברים מסוימים אולי, להכניס שם נושאים מהגנת הפרטיות, מאיסור פגיעה מינית, מכל מיני דברים מהסוג הזה – אבל אי-אפשר לבוא ולבטל את כל נושא הפלטפורמה בשם איזשהו חשש אמורפי מפגיעה בחופש ביטוי. אין בעיה עם חופש ביטוי למי שאומר דברים נכוחים; יש בעיה כאשר מנצלים את האנונימיות כדי לרצוח נפשות ממש, ועם זה אסור לנו להשלים. תודה.
720 מילים של חנוך דב מלביצקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.