הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – מניעת השתתפות של מועמד או של רשימת מועמדים בבחירות), התשפ"ד–2023

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו חיים במציאות חולנית שבה תומכי טרור מנצלים את הדמוקרטיה שלנו כדי להיבחר לתפקידים ציבוריים. אנשים שמריעים למחבלים, שמחבקים מסיתים כמו ראאד סלאח ושמסרבים להכיר בעצם קיומה של מדינת ישראל, יושבים היום במועצות מקומיות, מנהלים תקציבים ומשפיעים על החיים של אזרחי ישראל. זו לא רק חולשה – זו בושה. במדינה מתוקנת אנשים כאלה לא היו מתמודדים בבחירות. הם לא היו מקבלים במה ציבורית. הם היו יושבים במקום אחד בלבד – מאחורי סורג ובריח. אני לא מדבר על מקרים תיאורטיים; זה קורה כאן, עכשיו – אנשים שתומכים ברוצחים שרצחו ילדים, נשים ותינוקות, מקבלים סמכות ציבורית בשם הדמוקרטיה. אני שואל אתכם: האם איבדנו את כל ההיגיון? האם הדמוקרטיה הפכה לכלי נשק בידי אויבינו?

הצעת החוק שלי היא ברורה ופשוטה: מי שתומך בטרור, לא יוכל לכהן בתפקיד ציבורי – לא ראש עיר, לא חבר מועצה, לא שום נבחר ציבור. מי שתומך בטרור הוא לא שליח ציבור, הוא אויב מבפנים, ולא, הם לא ישבו על כיסאות שלטון, הם ישבו בכלא. שם מקומם.

החוק שאני מציע דומה מאוד לחוק שחבר הכנסת מלביצקי וגם עודד פורר כבר העבירו בקריאה טרומית. היא פשוט עברה ועדת שרים לענייני חקיקה, ואני הייתי בסנקציות קצת זמן. אני מביא את זה עכשיו, ואנחנו כבר ניצמד בוועדה. אני כן רוצה להגיד תודה מיוחדת לאייל צור, שעזר בניסוח החוק, וגם תודה לתנועת אם תרצו, שעוזרת גם עם החוק הזה וגם עם הרבה מאוד מהחוקים שאני מעביר כאן בכנסת.

ועכשיו, כשיש לי עוד זמן, אני רוצה להתייחס לנושא אחר לחלוטין – – –

אני רוצה לעבור להתייחס לנושא אחר, ואולי מיקי לוי ירצה לשמוע.

אני רוצה לדבר על משהו שקשור למפלגה שלך, מיקי, כי בשבוע שעבר – –

– – בשבוע שעבר נאמרו דברים שלא צריכים להיאמר במליאה. לקרוא לשר בממשלה "פח אשפה של שר" זה לא שיח מכבד, זה לא השיח הראוי לכנסת ישראל – –

– – גם כשהמחלוקת קשה וכבדה – –

– – ובמיוחד אחרי 7 באוקטובר. חבר הכנסת ירון לוי הוא שליח ציבור מסור שאני מכבד ומעריך, אבל עם כל ההערכה, חשוב שנשמור על רמה אחרת של שיח כאן, בבית הזה, בית הנבחרים של מדינת ישראל.

אני לא איגרר לשם, גלעד. עם זאת, מעבר לסערת הרגע, אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להבהיר נקודה אידיאולוגית עמוקה ומהותית: חבר הכנסת לוי כעס על כך שילדיו שואלים אותו אם הם אשכנזים או מזרחים, וטען שזה באשמת השר אמסלם.

אה, ירון לוי, סליחה. כן, ירון לוי טען שזה באשמת השר אמסלם. אכן, יש מי שיטענו – – –

אכן, יש מי שיטענו שזו בעיה אם ילד בישראל שואל את עצמו אם הוא מזרחי או אשכנזי. אני דווקא רואה בזה דבר טוב. טוב שילדים ישאלו על השורשים שלהם; טוב שהם ידעו מאיפה הם באים. אני רוצה שהילד שלי, איתן בן השישה חודשים, יהיה בראש ובראשונה יהודי גאה וישראלי גאה, אבל אני גם רוצה שהוא ידע שסבא אחד שלו הגיע מפאס שבמרוקו, העיר שבה נוסדה האוניברסיטה העתיקה בעולם והעיר שבה חי ופעל הרמב"ם; אני רוצה שאיתן ידע שסבתא שלו הגיעה מסאפי, עיר חוף מדהימה ומיוחדת, הידועה בכל העולם בזכות אומנות הקרמיקה המסורתית שלה, אומנות שהפכה לסמל של יופי ודיוק; שסבא נוסף מצד האימא הגיע ממרקש – עיר מרהיבה, שהיא גשר בין אפריקה לאירופה, מיזוג תרבותי שאין כמוהו בעולם, עם שווקים צבעוניים, ארמונות מפוארים ורוח תרבותית יוצאת דופן.

והרבה תלמידי חכמים יצאו משם; שסבתא שלו מצד אימא הגיעה מטריפולי שבלוב, עיר עם היסטוריה יהודית עשירה של קהילה תוססת שהייתה עוגן של סוחרים, רבנים וחכמים, עיר שהייתה בעבר מוקד תרבותי וכלכלי של צפון אפריקה.

אני רוצה שהוא יכיר את המורשת המפוארת שממנה הוא בא: פיוטים, חכמים, תרבות עשירה וסיפורי גבורה. זו לא חולשה, זו עוצמה. הבעיה האמיתית היא לא גיוון אלא הניסיון לכפות אחידות, הניסיון לייצר את הישראלי החדש בכור היתוך שהפך פעמים רבות לאלים, שהוא זה שגרם לפילוגים ולפערים בין העדות. במקום לחגוג את המורשת המפוארת של כל עדה ועדה, כפו אחידות מלאכותית שהביאה למתח וכאב.

התיקון, חבריי, הוא לא להילחם בעבר או למחוק אותו; התיקון הוא בכך שכל אחד מאיתנו ידע שזה לא רק לגיטימי אלא שזה רצוי, רצוי שהוא יתחבר לשורשים שלו, למורשת המפוארת שלו. ככה נבנה את הפסיפס המדהים של החברה הישראלית. אם כולנו נהיה באותו צבע, אנחנו נהפוך לציור משעמם; אם לכל אחד תהיה יכולת להביא את הגוון שלו, אנחנו נראה פסיפס עוצמתי, מרהיב וייחודי.

אני רוצה שהילד שלי לא רק ידע מאיפה הוא בא, אלא גם שיכיר את המורשת של כל הקהילות האחרות, שיוכל ללמוד עליהן מחבריו, שגם הם יהיו מחוברים לשורשים שלהם. הציונות שלו תהיה שלמה יותר כשהוא יכיר את פרדה אקלום, הגיבור הציוני מאתיופיה; התרבות שלו תהיה עשירה יותר כשהוא ישיר פיוטים כמו הפיוטים של רבי שלום שבזי מתימן; הכבוד שלו לנשים יהיה עמוק יותר כשהוא ידע את פועלה של פרחה ששון מעיראק; היהדות שלו תהיה שלמה יותר כשהוא יילמד את כתביו של הרב אליהו בן אמוזג מאיטליה.

חבריי, אני מבין את הרתיעה מהשד העדתי. הוויכוחים בנושא יוצאים משליטה מהר מאוד. אבל הפתרון הוא לא לחזור לטעות האיומה של כור ההיתוך, הפתרון הוא לאחד את עם ישראל דרך החיבור לשורשים שלנו מתוך כבוד למורשת של האחר – לא מתוך פוליטיקת זהויות מרקסיסטית שמטרתה לייצר עוד פילוג, אלא מתוך אהבת ישראל, מתוך לאומיות בריאה, מתוך אהבה למסורת היהודית על כל גווניה ומורשתה המפוארת. רק כך נוכל להבטיח שהציונות שלנו ושהיהדות שלנו תישאר שלמה וחזקה לדורות הבאים. תודה רבה.