קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת קלנר מעלה סוגיה חמורה, שיש בה אחדות בין שמאל לימין. אנחנו משקרים לעצמנו ומרמים את עצמנו. אנחנו הולכים לנאום בגליל ובנגב, ואנחנו אומרים: חיילים משוחררים ואנשי מילואים, נעודד אותם להגיע לבית, לתת להם דיור בר-השגה. ואתה בודק כמה מגרשים שווקו בצפון, במגזר הכפרי – מאות בודדות. בקושי. כל הצפון זה אלפים בודדים, כולל הרוויה. אתה בודק את המכרז של האון, שעליו התווכחנו ונלחמנו. עצרו רגע, בוא נעשה היגיון: לפחות חצי מזה לא ניתן במכרז, אלא בהגרלה. נקבע מחיר לקרקע, מחיר הגיוני. אמרו לנו, לא, זה יהיה טוב, זה יהיה לאנשי מילואים. הייתה עתירה לבג"ץ נגד האון, אז הוסיפו עוד מגרשים לאנשי מילואים. אבל לאיזה אנשי מילואים הוסיפו את זה? למיליונרים? המגרשים בקיבוץ האון נמכרו, הכי זול ב-1.3 מיליון והכי יקר ב-4.65 מיליון. כמעט 5 מיליון שקל למגרש בהאון, והכי זול זה 1.3 מיליון, לא כולל פיתוח, שלא סגרו עם המועצה. המועצה תיקח על כל מגרש עוד כמה מאות אלפי שקלים; מבני ציבור, היטלים, אגרות. המגרש הכי זול בהאון יהיה 2 מיליון שקל.
יושב חייל בגולני, נתן שלוש שנים מאגיסט, חולם לגור בגליל. הוא זכאי לגשת למכרז של האון. הוא צריך לתת 2 מיליון שקל למדינה על מגרש. ואז לשים עוד 2 מיליון שקל לבנות בית. אימא ואבא שלו עולים חדשים; אימא ואבא שלו צדיקים, הם בשכר מינימום. הם צדיקים, הם גידלו חמישה ילדים בשכר מינימום. אין להם לתת לו 100,000 שקל. הוא לוקח את מענק השחרור שלו, את הקרן שהוא קיבל ממשרד הביטחון – נגיד, הוא יכול לארגן שם 30,000, 40,000 או 50,000 שקל. מאיפה הוא יביא 2 מיליון שקל למגרש? מאיפה הוא יביא 4 מיליון שקל לבנות בית? והיה לנו את זה בידיים, לתת את זה. ואתה רואה שאין מדיניות ואין נחישות, וזה שקר וזה בלוף.
ולכן אני אמרתי לקלנר: אני איתך, ולכן אתה צודק. דונם לחייל משוחרר ולאיש מילואים. ואתה יודע מה, פוגל? אני עשיתי את זה. למה אני כועס? היו לי בירוחם דונמים; הפכתי אותם לרבע דונם; על רבע דונם נתתי היתר בנייה לקומה ראשונה 100 מטר, וקומה שנייה עוד 100 מטר. רבע דונם מכרתי ב-100,000 שקל. לבנות 200 מטר רבוע זה עולה מיליון שקל; בזול, לא בנייה יקרה. 100,000 שקל הקרקע. אנשים בנו בירוחם וילות בחמש השנים האחרונות. עכשיו מסיימים במיליון או ב-1.5 מיליון. למה אי-אפשר היה לתת רבע דונם לכל חייל משוחרר? שיבנה 180 מטר רבוע, וזה יעלה לו מיליון או מיליון וחצי כולל הקרקע.
למה ללכת למכרזים? תעשו כסף בתל אביב, על מגדלים; עשו כסף באזורי הביקוש, אבל באיזה ישוב צמוד דופן לגבול, 100 מטר מהגבול, האדמה צריכה להיות מיליון שקל או 2 מיליון שקל? דיור בר-השגה – כמעט הייתי אומר דיור בר-מינן. זה דיור שיכולנו לתת לאנשים האלה את ההזדמנות השווה לקבל מגרש ב-100,000, 200,000 או 300,000 שקל, לעבוד קשה, ובמיליון שקל או 1.5 מיליון שקל משכנתה חייל ואיש מילואים יוכלו לקנות בית ולבנות בית. אבל הם כל כך רחוקים מזה. ואנחנו צריכים להתאחד כל הכנסת למען העניין הזה ממש.
אדוני השר, הטענה היא לא אם השמאי טעה בשמאות. הטענה היא, למה ללכת למכרז? כי מכרז זה כל המרבה במחיר, וכל מי שעשיר, ייתן יותר. יש מסלול למדינת ישראל, שמשרד השיכון בוחר בו, שהוא נקרא הגרלה – להגריל מגרשים לבנה ביתך בעדיפות ענקית לאנשי מילואים ולוחמים. גם פוגל סיפר לי שכשהוא היה יושב-ראש ועדה קרואה בטובא-זנגרייה הוא עשה את זה. ואנחנו מכרנו דונם בירוחם ב-200,000–300,000 שקל, בהגרלה, כי המחיר קבוע. אז בסדר, המחיר בירוחם יהיה 200,000–300,000 ובהון זה יהיה 600,000 או 700,000 או מיליון, אם השמאי יחליט, אבל הוא לא יקפוץ ל-4.6 בגלל מכרז של כל המרבה במחיר. זאת הטעות. והעניין של הגרלה ודיור בר-השגה זה מדיניות משרד השיכון. שמאות, ואם הוא הגזים או לא, זה משהו אחר. כל המגרשים של בנה ביתך הזמינים במדינה צריכים ללכת לחיילים ולאנשי מילואים בהגרלה, במחיר קבוע, בטבלה ידועה מראש, ולא לכל המרבה במחיר, כי זה כל המרבה בעשיר וזה נותן להם בית מספר שתיים. תודה רבה.
624 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.