אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שואלים אותי – אני רוצה להודות לחברת הכנסת טלי גוטליב, שמילאה את החלל עד שאני מגיע. שואלים אותי למה אני הולך עם חולצה של חטופים.
יולי, שואלים אותי למה אני הולך עם חולצה של חטופים. אני אומר, אני לא באמת נמצא בחדר שבו מקבלים החלטה להשיב את החטופים. כל מה שאני יכול לעשות כחבר כנסת הוא שהחטופים יהיו על הלב שלנו ושנזכור אותם ושנראה אותם מול העיניים. הלוואי שלא נצטרך לשים צמידים ולא לשים חולצות, והלוואי שהבית הזה יירגע והשורות האלה יהיו ריקות מתמונות, ונשיב 101 חטופים, מי לקבורה בכבוד, מי לביתו, ונוכל להסיר את העננה ואת המועקה ואת הכאב ואת מה שרובץ על ליבנו יום ולילה – שמדינת ישראל לעולם לא תתקן את עצמה מהשבר הגדול בלי שגם אנחנו נסגור את הכאב הזה ונשיב אותם הביתה. כל יום אני משתדל לשים חולצה של חטוף אחר, בין שהוא הרוג ונמצא שם, בין שהוא עדיין בחיים, למיטב ידיעתנו, ולספר את הסיפור שלו. אז היום שמתי חולצה של עמרי מירן. האמת היא שלא פגשתי אותו מעולם, אבל פגשתי את אביו, דני מירן, ונבנה לנו קשר נפשי וחברי עמוק. הוא מהלך פה במסדרונות הכנסת – אתם יכולים לדעת מי זה דני, זה האיש המבוגר עם הזקן, מעל גיל 70, שאני חבר שלו בנסיבות כאלה עצובות, אבל אני מתפלל שעמרי ישוב וכל ה-101 ישובו.
עכשיו לעצם החוק. החוק הזה בעצם בא לסדר איזושהי בעיה שקיימת במדינת ישראל, שהשורשים שלה בעיוותים היסטוריים. אף אחד פה לא נושא באשמה הזאת. אגב, אדוני השר קרעי, כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם. קרעי, השר קרעי, האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם. קרעי, השר קרעי, החוק הזה שלך, אתה יודע את זה.
אבל אתה יודע שזה החוק שלך. אתה יודע שעשינו חוקים ביחד. אני חושב שזה חוק טוב שהבאת, כי החוק הזה בא לתקן עוול היסטורי. העוול נובע מכך שבישראל חיים עד היום נכים וקשישים שההכנסה שלהם לא מאפשרת להם קיום בכבוד. חלק מהאסון הזה נובע מכך שהעסקנו מאות אלפי אנשים מקום המדינה והחל משנות השבעים, השמונים, התשעים ביתר שאת בהעסקה של כוח אדם לפני שחוקקנו את חוק פנסיה, שמחייב את המעסיק להפריש פנסיה, ואז גדלו פה מאות אלפים של אנשים – – –
יש לי מלא זמן, קרעי, למה אתה מלחיץ אותי? גם מלביצקי, הוא תמיד נדיב אליי.
נכון, אז אתה תעזור לי היום, אתה תשכנע אותם בינתיים להצביע.
אתה צודק, אבל בוא נעביר אותו בטרומית, והעיצוב שלו יהיה ביחד.
לא, בוא תעביר אותו בטרומית, ואני מתחייב שלא נקדם אותו ללא דיון בוועדה, באיזה ועדה שתרצה.
יאללה, נו, תהיה איתי.
טוב, החוק אומר שאדם שקצבת הזקנה לא מאפשרת לו להתקיים, יהיה זכאי לקצבת זקנה בשיעור שכר המינימום. אלא מה, אדם שמרוויח הרבה מפנסיה או מהכנסות אחרות, לא יהיה זכאי לקצבת זקנה בגובה שכר מינימום, אלא הנפגעים העיקריים שאין להם פנסיה מהעבר ואין להם הכנסה. עכשיו, אנחנו לא רוצים גם שלא לעודד יציאה לעבודה – – –
נכון, בהדרגה, יש חמש מדרגות.
החוק הוא דיפרנציאלי ומאפשר דרגות שונות של מתן קצבת זקנה ומלגות נכות, וגם לנכי צה"ל שהקצבה שלהם נמוכה מדי והם לא מתקיימים והם לא יכולים לעבוד – לקרב את הקצבה לשכר מינימום. מי שיש לו הכנסות נוספות, יקבל בשיעור נמוך – לא 100% שכר מינימום אלא 20%, 40% מתוך שכר המינימום; מי שאין לו הכנסה נוספת וקצבת הזקנה או הקצבה של הנכות שלו היא היחידה, כן יקבל שכר מינימום. אני חושב שזה מאוד יפה, כי היו המון אנשים שאמרו: בוא ניתן לכולם שכר מינימום וכו'. זה פופוליסטי. למה? כי אדם שיש לו 20,000 שקל, לא צריך את קצבת הזקנה.
על זה דיברתי. עולה ומועסק של חברות כוח אדם, לפני חוק פנסיה הם הרוויחו 5,000, 6,000 שקלים עד גיל 67, יצאו לפנסיה – נהיה להם 2,000 שקל. אין להם פנסיה.
תמשיך, אני מסכים, תמשיך.
בדיוק.
דיפרנציאליות.
יש לי הצעה בשבילך.
רגע, אתה מציע לי משהו, אני מציע לך בחזרה.
רגע, תשמע את ההצעה שלי, לפחות אני פה בדוכן, תשמע את ההצעה שלי.
אבל לא שמעת, הצעה חדשה, הצעה חדשה. אני רוצה לדחות את ההצבעה בשבועיים, ואתה מביא לנו אישור בוועדת שרים.
אז מה אתה מביא?
הינה, ראש הקואליציה פה. אנחנו מביאים את זה עוד שבועיים מחדש אחרי הסכמה בוועדת שרים. אני מוכן לפשרה הזאת.
זה לא שוק, זה משא ומתן.
טלי, את איתי עד הסוף.
אופיר, אנחנו יכולים להביא את החוק הזה לקריאה טרומית בעוד שבועיים בתמיכת הקואליציה?
השר אומר שזה חוק טוב. זה חוק שלו. בוא נביא את זה בעוד שבועיים.
טלי, שבועיים, אל תלכי איתי לרבנות על שבועיים.
בינתיים את תמשיכי עכשיו, כי עכשיו יש התייעצות.
למה? אם נסכים על שבועיים, זה טוב.
שבועיים, הממשלה תהיה בעד.
רגע, רגע, הוא בודק, ראש הקואליציה בודק. שלושה שבועות, שלושה שבועות, אנחנו מביאים את זה בהסכמה.
רגע, טלי. מה?
דחייה בלי הסכמה, בלי כלום, כשאתם במגמה לתמוך בחוק הזה בקריאה טרומית. למה לדחות אם אתם לא ברצון הזה? לא הבנתי.
רגע, בואו נשמע את היושב-ראש.
רגע, אני רוצה לשמוע את היושב-ראש.
נכון, אבל אנחנו באמצע החלטה.
אה, הבנתי אותך.
לא, אפשר, אפשר. אני רוצה רק להניח את הצעת הפשרה. החוק יחזור למליאה בתוך שלושה שבועות בתמיכת הממשלה לקריאה טרומית. אם זה יהיה הסיכום – לא נצביע. אם לא – נצביע עליו היום.
830 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.