בכל פעם שהשקר שאני קראתי לטייסים בשמות גנאי יעלה, אני אגיב. לא דיברתי מעולם על הטייסים, דיברתי על הסרבנים. אני עדיין מגנה סרבנות. אני באמת חושבת שגינוי סרבנות לא צריך לבוא רק מהצד הזה של המליאה אלא מכל צידי המליאה.
ולגבי הדברים שנעמה לזימי הטיחה בי, אני רוצה לספר שיום אחד חבר הכנסת ביסמוט העיר את תשומת לבי ואומר לי: ראי ראי, פה עומד צלם עם כזאת עדשה, נעמה לזימי עומדת פה עם הספר "מר הפקרה", מדגמנת לצלם, אומרת לו: אתה מצלם? כמו האוסתאז מאלכסנדריה בסרט ערבי, עומדת ככה: אתה מצלם "מר הפקרה"?
כולך גימיק. לא רק שאת גימיק, את האחראית הישירה לזה שהחטופים עדיין בשבי, ולמה? כי כל מה שסנוואר אמר, את מיישמת. סנוואר אמר: פילוג פנימי – נעמה לזימי מיישמת; סנוואר אמר הפגנות – נעמה לזימי מיישמת. הכלל הפשוט של סנוואר להשאיר את החטופים כדי לייצר בלגן בתוך ישראל, איכשהו לא עובר לתוך המוח של נעמה לזימי – או שעובר, אבל הפריימריז חשובים יותר מהחטופים. כשאת באה עם חולצת חטופים, את משתמשת בהם למען עצמך. את הזקת לחטופים יותר מכל אחד אחר.
אין לך לב. אין לך רגש. את פייק למצלמות, בדיוק כמו שדגמנת לצלם: צלם אותי עם הספר "מר הפקרה"; בדיוק כמו שאת באה עם הטישרטים; בדיוק כמו שהחזקת בתמונה של תצפיתניות ביד אחת וביד השנייה את אומרת לראש ממשלה שיחנך את הבן שלו. את פייק. את מסוכנת. אין לך קו אדום, ואת, גברת, האסון של החטופים, לא אף אחד אחר.
234 מילים של גלית דיסטל אטבריאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.