המשך המלחמה והשלכותיה ההרסניות על הציבור לרבות הציבור הערבי

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, האמת, אני רוצה להתחיל בהתחלה באמירה של השר, שאמר: נתתם 50 מיליארד שקל לערבים, נתתם 50 מיליארד שקל לעבאס. אני רוצה להגיד לך, כבוד השר, ושתשמע את זה טוב מאוד, אם אתה עדיין לא יודע: 50 המיליארד האלו זה מענה לחלקיק מהצרכים של החברה הערבית. זו הזכות הבסיסית שלנו כאזרחים ילידים במדינה הזאת. זו החובה של המדינה, שהייתה צריכה לתת את זה מזמן מזמן. זה פיצוי קטן מאוד, שהיה תחילתו של תהליך בדרך לתיקון, שלא נמשך. אז זה 50 המיליארד, כבודו.

בעקבות זאת אני איכנס ישירות לנושא שאנחנו מדברים עליו, לגבי האי-אמון. אני חושבת שכן, הממשלה הזאת לא ראויה לאמון, כי היא הפקירה את האזרחים שלה – את כולם, אבל אני כאן עכשיו כדי לדבר על החברה הערבית. אני רוצה להתייחס לסוגיה הזועקת ואין משיב, לא מצד הממשלה, לא מצד המוסדות שלה ולא מצד הרשויות של המדינה: אנחנו מתריעים חודשים על הבעיה של המיגוניות בתוך החברה הערבית, על היעדר המיגונים, על היעדר מקומות שיכולים להציל חיים, על דבר בסיסי שנמצא ביישובים על יד ולא נמצא בתוך היישובים הערביים. עם התעצמות המלחמה בחודשים האחרונים – אפילו, אתם יודעים מה, מלכתחילה – מלכתחילה אנחנו עוד לא שכחנו ולא נשכח את הילדה אמינה חסון מהנגב, מהיישובים הבלתי-מוכרים, שהייתה הראשונה לקבל מכה בראש כתוצאה מהטילים. חודשים על גבי חודשים היא הייתה מאושפזת בחדרי בתי החולים, עם ניתוחים בראש, ובו זמנית היה פתק על הבית שלה שהוא מעמד להריסה. זאת המדינה וזאת הממשלה שאנחנו מדברים עליה, וזאת התוכנית שהייתה אמורה, דרך 50 המיליארד, לתת ולו חלק קטן מהפתרונות לחברה הערבית. הכסף הוא לא המהות, הכסף הוא הכלי שדרכו ניסינו לעשות מעשה לטובת האזרחים.

אתה יודע מה, כבוד השר, אני חושבת שזה היה אפילו יותר לטובת התמונה של הממשל ולא לטובת האזרחים. ועדיין, אתם באתם והפסקתם את כל זה למרות שזו הייתה נקודת אור, ככה, בקצה המנהרה, שיכולה לתת קצת כיוון. לא – באתם ועצרתם והקפאתם את הכול. הסכמנו עם זה שמקצצים רוחבית 5% כמו כולם. אבל לא הסתפקתם – הלכתם לתוכנית של החומש, קיצצתם עוד 15%. אבל לא הסתפקתם – עכשיו אתם מקפיאים את התוכניות בתוך המשרדים, וכולנו יודעים שזה קורה, ויודעים גם למה זה קורה.

אז לגבי המיגוניות, מי אמר, באיזו מדינה שמתגאה לא רק – סליחה, מפריע הרעש בתוך – – –

מי אמר שמדינה שמתגאה בטכנולוגיה שלה, מדינה שמתגאה ביכולות שלה, שחיי האדם כל כך שווים בה – ואנחנו יודעים את זאת בוודאות, אבל כנראה לא כל חיי אדם: אתה צריך להיות עם סוג דם מסוים, מגזע מסוים, כדי שתהיה לך חשיבות במדינה הזאת. החיים של חסן, נעים, ושל ארג'ואן מנאע ושל סאמר ושל עוד אנשים ששילמו, תרתי משמע, בחיים שלהם לא שווים וראויים. הבתים של יותר מ-100 נפשות בחודש האחרון בחברה הערבית, שחלקם נהרסו כליל, כליל – אף אחד לא דאג לדאוג להם אפילו לבית חלופי, למקום שינה. הם יושבים או אצל קרובי המשפחה או אצל החברים בתל אביב או מול הבית תחת הפרגולה. אבל עכשיו, כשיש קור וכשיש גשם, מה הם יעשו? אז זו הבושה של הממשלה הזאת, שהיא לא צריכה ולא ראויה לאמון.

אני רוצה להמשיך ולהגיד: אנחנו, כחברה הערבית – אני יודעת שכל החקלאים ניזוקו בתקופה הזאת, אבל עכשיו אנחנו בעונה של מסיק הזיתים. אנשים ומשפחות – זה (אומרת בערבית: פת הלחם שלהם,) הכי בסיסית שיכולה להיות בבית, שיכולים להביא אותה משנה לשנה. גם עכשיו הם משלמים בחיים שלהם.

ראינו איך מינא חסון וכרמי חסון שהיו במטע הזיתים שילמו בחיים שלהם. אלחמדולילה, ובנס, ביישוב שעב לא היו הרוגים ולא היו נרצחים. אז מה? מה, מה צריך לעשות וכמה צריך לזעוק כדי שמישהו בממשלה הזאת יקום ויעשה מעשה? ולא רק להסתכל בעיניים בכזאת – אני לא יודעת איך לקרוא לזה, אם זה ביטחון או אם זה חוצפת יתר. אני לא יודעת, באמת אני לא יודעת. אבל אני אומרת לכם, אי-אפשר לצפות מהאזרחים הערבים שייתנו את נשמתם ושיסבלו. בסופו של יום, אתה לוחץ, לוחץ, לוחץ, ובסוף זה יתפוצץ. השאלה היא של מי האינטרס שזה יתפוצץ. אתם יודעים מה אומרים ביישובים הערביים? ואני שואלת את זה גם מעל הבמה הזו: איך זה שרוב היירוטים והטילים נופלים בתוך היישובים הערביים? איך זה? איך זה קורה? גם אני התחלתי לחשוב על זה. בכל מקום, אצל כל משפחה, בכל יישוב שאני מבקרת, אני שומעת את השאלה הזאת. לא יכול להיות. איך זה שבטירה, טמרה, מג'ד אל-כרום, בועיינה, תרשיחא – איך זה קורה רק בתוך היישובים הערביים? אני חושבת שהטכנולוגיה שיש למדינה הזאת יכולה לתת לנו מענה אמיתי. רק צריך רצון כן ושקיפות, כדי שנדע את האמת.

החברה הערבית מתחילה להיות על סדר-היום בכל מצב חירום, אבל לצערי הרב כמעט כמעט רק מהצד של חברי הכנסת הערביים. אתם יודעים מה? לא אכפת לי מי ידבר – העיקר שתהיה תשובה. לא יכול להיות – בקורונה שילמנו מחירים. בקורונה התגייסנו כולנו. אמרנו: זה יעבור; אנחנו חלק מהמקום הזה. ניתן את חלקנו. נחיה בשלום. אז מה, מה אנחנו ניתן עכשיו יותר מזה? תגידו, בכמה נשמות צריך לשלם כדי שתשימו לב לבעיה הזאת?

אתם יודעים מה? אנחנו יודעים ואתם יודעים שהאזור הזה עלול לקבל רעידת אדמה, שלא נדע. איך זה שבדוח שיצא אז לגבי אזורים ויישובים שהם כאילו על קו התפר הסורי-אפריקאי הזיזו – עפולה כן, ואכסאל לא; חצור כן, קריית שמונה כן, וטובא לא; נצרת לא. איך? איך הקו הזה? שמישהו יסביר לי איך ההיגיון הזה עובר.

אני חושבת שחובתה הראשונה והאחרונה של כל מדינה מתוקנת בעולם היא לדאוג לחיי האזרחים שלה. קודם כול הביטחון האישי של האזרחים. אנחנו כבר יודעים – אני לא יודעת כמה ציפיות יש לי, אבל עדיין צריך להשמיע את הזעקה הזאת. 211 נרצחים עד עכשיו בתוך החברה הערבית, בגלל ההפקרות של שר כושל, שלא שואל והולך להצטלם על כל הרס בית. כנראה שזה ימשיך, וחבל. תודה.