אני מבין שאת מתכוננת, הינה זה בא. אגב, בדיוק על זה באתי לדבר. יש כאלה שהם לבנים במקרה, אני לא יודע את המוצא שלהם, זה לא מעניין אותי. הם כאילו מתייפייפים שהם לא גזענים, לא מעניין אותם אם הדובר הוא ערבי או אתיופי או לבן או שחור, הרי כל בני האדם שווים. כל בני האדם שווים, אין יתרון לפי צבע, גזע. אבל הם יודעים שהם משקרים, וכל מי שצופה בהם יודע שהם משקרים, כי חמתם עולה להם לראש במקרה, לחלוטין במקרה, רק כאשר חבר כנסת ערבי עולה לדבר. חמתם עולה להם לראש. ומה לעשות? מה לעשות? הערכים שלנו שונים משלכם.
חס ושלום שהערכים שלנו יהיו כמו שלכם.
אנחנו נגד שפיכות דמים, אנחנו נגד הרג ילדים, אנחנו נגד כיבוש. תרצי או לא תרצי, תעשי מה שבא לך – אנחנו נגד כיבוש. זה יכול לא להתאים לך. דעתי בכיף לא תתאים לך – –
– – אבל זו דעתי.
אני נגד כיבוש, ודרך אגב – –
– – דרך אגב, הכיבוש – –
– – משחית לכם את הערכים משנת 1967 ועד היום. לא אתם הבאתם אותו, מישהו אחר – אלה שרוצים שלום עשו את הכיבוש. אתם רק ממשיכים אותו.
אבל מה לעשות, כיבוש משחית ערכים, הופך בני אדם לאכזריים.
ההתנכלויות שקורות כל יום בשטחים הכבושים הן פשעים. טוב לך, לא טוב לך – זו הבעיה שלך. אהבת את זה, לא אהבת את זה – זו בעיה שלך.
ואל תתייפייפי, אל תתייפייפי – –
– – כי את גזענית, ואת לא יכולה להסתיר את זה – –
– – ואת עושה את זה דווקא, כי אני – –
– – חבר כנסת ערבי – –
– – ולא מתאים לך לשמוע אותי בכלל.
אני אגיד את דעתי. אני נגד הרג ילדים, נגד הרג נשים, אני נגד הרג סימני חיים, אני בעד חיים. אני נגד כיבוש. אני בעד שלום.
אם זה מפוצץ אותך, זו בעיה שלך.
303 מילים של ווליד טאהא. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.