הפקרות ביטחונית בצפון וויתור הממשלה על הגליל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

חבריי חברי הכנסת, אדוני היושב בראש, אתה יודע מה? הלוואי שלא היינו צריכים לעלות לכאן לנאום – אם אפשר להגביר בבקשה את המיקרופונים, החבר'ה בסאונד. הינה, עכשיו שומעים.

חבריי חברי הכנסת, אדוני היושב בראש, הלוואי שהייתי יכולה – באמת, הלוואי שלא היינו צריכים לעמוד פה היום כדי לדבר על ההצעה הזו של ההפקרות הביטחונית בצפון ופשוט הוויתור של הממשלה על הצפון. הלוואי. אני עמדתי כאן על הבמה הזו לפני שבועיים, לפני חודש, לפני חודשיים, פעם אחר פעם מתריעה, מזהירה, מבקשת. מבקשת מכם, הקואליציה, להתעורר, אבל להתעורר באמת; לדרוש את מה שאתם יכולים לדרוש, אבל רק אתם יכולים לדרוש – לשנות את אותה מדיניות של הפקרה בצפון.

וכן, גם לפני חודש, גם לפני חודשיים וגם לפני שלושה חודשים זה היה בידיים שלכם, וזה עדיין בידיים שלכם. כמו שאתם מאיימים היום בכל מיני חוקים כמו חוק הרבנים או החוק של המפלגה הזו או החוק של המפלגה הזו לא להצביע בגלל איזו סיבה פוליטית כזאת או אחרת, יש לכם, לכל אחד ואחד מכם, את היכולת, את האצבע, לומר שעד לא משנים את המדיניות המופקרת הזאת בצפון, אתם לא תגיעו לפה להצביע. המליאה הזו לא הייתה צריכה להיפתח בלי שאתם תגידו שאם אין שינוי במדיניות הצפון, אין מליאה.

ואיך אתם מסוגלים לא לעשות את זה? אני עמדתי כאן לפני חודש, מזהירה אתכם מפני אסון שהולך להתרחש בצפון. אמרתי לכם שלא צריך לחכות לאסון. לא היה צריך את האירוע של 12 ילדים במג'דל שמס. האסון הזה היה יכול להימנע. זה תלוי בכם, בכל אצבע ואצבע של כל אחד ואחד מכם – 64 אצבעות שיכלו למנוע את האסון לילדים האלה; של ניר מקיבוץ הגושרים, שנהרג גם הוא. זה תלוי באצבעות שלכם. זה נקרא הפקרות.

מדיניות ההכלה הזו – כשאני עמדתי ואמרתי לכם שאני הלכתי למטולה, וראש המועצה במטולה, יחד עם כיתת כוננות, חי כבר תשעה חודשים בבונקר – איך אתם מסוגלים לאפשר את זה? ואתם באים להצביע כאן אחד אחרי השני. איך אתם לא מאיימים שפשוט לא תצביעו עד שראש המועצה של מטולה יוכל לחיות במועצה שלו, יוכל לחזור לבית שלו? עשרות אלפי פליטים ישראלים, ילדים, לא יכולים לחזור הביתה, לא יכולים לחזור לאסוף את הצעצועים שלהם; נשים לא יכולות לאסוף את התכשיטים שלהן; הורים לא יכולים לאסוף את הספרים שלהם, את החפצים שלהם מהבית, לא יכולים להיכנס. למה? כי חיזבאללה שולט צבאית בשטח. למה הוא שולט צבאית בשטח? המדיניות שלכם. זה על הידיים שלכם, זה על המצפון שלכם.

כשאנחנו מדברים על הכישלון הביטחוני הזה, על זה אנחנו מדברים. איך יכול להיות שהם יורים יום-יום על מטולה, ואותו בית שממנו יורים בכפר ממול עומד? מכוניות נוסעות, שגרת חיים. איך אתם יכולים לחיות עם זה, ועוד אחרי האסון הזה עם 12 ילדים? אני אומרת לכם שאתמול חזרתי מעוד משפחות שניחמתי – ילדים עם חלומות: ילדה שאהדה את ריאל מדריד, החלום שלה היה רק ללכת לראות אותם; ילדה אחרת שאוהדת את מילנו, מנסה לחלום איך להיות ספורטאית מצטיינת ברוח האולימפיאדה. הילדים לא מסוגלים להיכנס למגרש שם. הילדים הללו חוו את האסון הגדול ביותר במקום הכי יפה, הכי טוב והכי כיף שלהם.

וכן, כמה שזה קשה, זה עליכם, כי אתם לא משנים את המדיניות הזאת. אתם לא יכולים להגיד: אני ממליץ, אני אומר. לא. הקואליציה הזאת תלויה בידיים שלכם, וכמו שלא הביאו את חוק הרבנים ולא מביאים את החוק שלך, פוגל – למה, כי אתם מסרבים להצביע – אז על דברים כאלה? אבל על המדיניות הביטחונית, הביטחון של ילדים בצפון, הפליטים הישראלים שלא מסוגלים לחזור לבתים שלהם – על זה אתם לא מתעקשים? איך אתם לא רבים על זה? איך אתם לא דורשים את זה?

ואתם יודעים מה? נניח שמבחינה ביטחונית ויתרתם. נניח שאתם לא רוצים את הביטחון בצפון ולא נלחמים על הביטחון בצפון. אתם יודעים מה? תילחמו על שינוי מדיניות אזרחית. הקרע הפוליטי שיש בתוך לבנון או בכל ארגון שממומן על ידי איראן – הקרע הפוליטי בתוך אותה מדינה אדיר. מהי מדיניות אזרחית? למה לא ללחוץ את זה? אתם יודעים מה? תדברו על צבא, על חימושים ועל כוח אדם, אבל מבחינה אזרחית, איך לא מצליחים ליצור את אותו קרע כדי להפיל אותם? למה אתם לא דורשים את הפעולה בעניין?

אבל אתם יודעים מה? אל תתערבו בפוליטיקה שם, כמו שהם מנסים לתקוע אותנו פה – נכון? תפנו לזירה ההסברתית. איפה אתם? איפה קמפיין הסברה בין-לאומי שלפחות יגייס את הקהילה הבין-לאומית לצידנו? איך את הדבר הזה אתם לא דורשים?

אם אפשר פה יותר שקט. זה קצת קשה עם כל הרעש הזה.

אז אתם יודעים מה? ויתרתם צבאית, ויתרתם ביטחונית, הכול. יש לכם את הכוח לפחות לדרוש קמפיין הסברה בין-לאומי שיגייס לצידנו את הכוחות הבין-לאומיים, את המדינות. אתם יודעים מה? הינה כמה הצעות, והצעתי את זה עוד בהתחלה. הרי ידוע שנתניהו – אי-אפשר לקחת את זה ממנו – קמפיינים הוא יודע לעשות. אז איך לא פתחתם בקמפיין על האסלאם הרדיקלי העולמי? איך? מה, אתם לא מבינים את הפוליטיקה הבין-לאומית? אתם לא מבינים מה קורה באזור? איך לא נפתח קמפיין של מדינת ישראל דרך משרד ההסברה, דרך משרד החוץ, דרך הצבא, דרך משרד ראש הממשלה, כדי להעביר לעולם את המסר שישראל נלחמת באסלאם הרדיקלי? ואיזה מין שם מטומטם הבאתם למלחמה הזאת, חרבות ברזל? איך לא הצבעתם על הנקודה, איך לא קראתם למלחמה הזאת "מלחמת איראן"? אנחנו אמרנו את זה מהתחלה, בימים הראשונים, עוד ב-8 באוקטובר: מלחמת איראן. אם הייתם שמים את הפוקוס הבין-לאומי על מלחמת איראן, אז גם דעת הקהל הבין-לאומית הייתה בפוקוס. היא הייתה מבינה מי האויב האמיתי, מול מי אנחנו נלחמים. הנקודות של החות'ים עם חיזבאללה, עם עיראק ועם סוריה היו מתחברות במוח של אזרחים שלא חיים את המציאות הישראלית.

אבל גם בקמפיינים, גם בזירה הבין-לאומית, גם בהסברה, פשוט נעדרתם. אתם נעדרים. איך אתם לא דורשים את זה? ממשלת ימין על מלא עלק.

אבל ינון, ביחד זה גם כשקשה. גם כשזה לפעמים לא מתאים, גם שם צריך ביחד.

אוקיי, אז דיברנו על ההסברה, אבל גם בהסברה נעדרתם. לא הייתם, אולי לא התייחסתם, אולי לא היה אכפת מספיק. לא התעקשתם מספיק, נניח.

בואו נדבר על כלכלה, כי מי כמונו מבין שאם אין כלכלה יציבה ואיתנה, אין ביטחון. אין. איך מממנים חימושים? איך מממנים מילואים? איך עושים את זה אם אין כלכלה חזקה ואיתנה שיודעת לתמוך בזה? במקום כל הפיזור הזה של הכסף, איך לא משקיעים אותו במקומות הנכונים? איך אתם לא משקיעים את זה במנועי הצמיחה הישראליים כדי לייצב את אותה כלכלה? אנחנו רואים שאנחנו ככה בצניחה לאט-לאט, ואתם אומרים: טוב, קשה, אבל יש מקומות אחרים שצריכים את זה. מעבירים 17 מיליון שקל ממשרד החינוך למוסדות החינוך הפרטיים הפוליטיים של החרדים, אבל כשבעוטף עזה רצו להקים בית ספר, אמרו שאין כסף. נכון, השמיכה קצרה. אתם יודעים מה? לא לשם ולא לשם. הכלכלה שלנו חייבת להיות יציבה ואיתנה, ואם אתם רואים מה שקורה כרגע בכלכלה הצפונית, בצפון, בגליל – זה שברון לב אמיתי, אבל באמת. אם ב-20 השנים האחרונות הצליחו איכשהו לבנות, להקים עסקים, תעשייה, מפעלים, מקומות שמשקיעים בהם, חינוך, חינוך אקדמי – הכול נמצא פשוט במיטוט מוחלט, מוחלט – –

– – ואין תאריך חזרה, ולא אכפת, ולא מתרכזים בזה, והעיקר שיש פוליטיקה. תודה.