קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, ראיתי כאן קודם את שר חינוך. אדוני היושב-ראש, על פי רוב, כשאנחנו מצליחים להביא דבר חקיקה לכדי סיום ומצליחים להכניס אותו אל ספר חוקיה של מדינת ישראל, יש לנו, חברי הכנסת, תחושה של הישג ושל סיפוק, ובמיוחד כאשר מדובר בחקיקה חשובה, שעתידה תוך ימים ספורים לשנות באופן משמעותי את מצבם של אזרחים, ובמיוחד אזרחים שזקוקים לסיוע משמעותי מצידה של המדינה.
אבל האמת צריכה להיאמר, שהערב הזה אני עולה לכאן, לדוכן – כאחד מיוזמי הצעת החוק הפרטית שהוצמדה להצעה הממשלתית ובמידה רבה יילדה את ההצעה הממשלתית – אני עולה לכאן לדוכן בתחושה שיש בה גם מבוכה ואולי רסיסים של בושה וגם תחושה עמוקה של עצב. התחושות הללו לא באו כדי למעט בהכרת התודה שלי לכל הגורמים הרבים שהיו מעורבים בקידום הצעת החוק הממשלתית והצעת החוק של חבר הכנסת קרויזר, חבר הכנסת בליאק ושלי. שמות האנשים ושמות הגופים הוזכרו גם על ידי יושב-ראש הוועדה וגם על ידי חבר הכנסת קרויזר; לא אחזור על הרשימה הארוכה, רק אודה, כמובן, לעמיתיי להצעה הפרטית, ליושב-ראש הוועדה, שניצח על המלאכה, ולכל הדרגים המקצועיים במשרדי הממשלה, בביטוח הלאומי ובבית הזה שקידמו את החקיקה, ובאמת כולם ראויים לבוא על הברכה. וכמובן, התודה העמוקה – לנציגי ונציגות המשפחות, חלקם ממשפחות של חטופים שטרם שבו וחלקם נציגים של משפחות שזכו לחבק את יקיריהן ששוחררו מן השבי. כפי שהוזכר, נמצא איתנו כאן ביציע יואב, אביו של אופיר אנגל, ששב מן השבי בעסקה הראשונה; גם לשכת עורכי הדין, שהוזכרה.
ועדיין אני עומד על כך שהערב הזה אני חש גם מבוכה ובושה וגם עצב גדול – מבוכה על כך שזה לקח לנו, יושבי הבית הזה ושותפינו במשרדי הממשלה, כמעט 200 ימים על מנת לחוקק את מעטפת הסיוע שמדינת ישראל מעניקה לקרוב ל-100 חטופים וחטופות שכבר שבו. ורק אתמול בוועדה לקידום מעמד האישה והשוויון המגדרי שמענו עדויות קשות על הצורך העמוק במענים ועל העובדה שלמרות כל המאמצים הטובים, ב-200 הימים האחרונים לא השכלנו כמדינה להעניק את אשר היינו צריכים להעניק כבר ביום הראשון לאותם חטופים ששוחררו מן השבי. כמובן, מוטב מאוחר מאשר מעולם לא, אבל הדברים צריכים להיאמר, כי עוד יש לנו אתגרים גדולים מאוד בהקשר הזה, ואסור לנו לחזור על הטעות הזו שבמשך זמן כה רב המדינה אינה מצליחה להביא את עצמה לעגן את חבילות הסיוע הנדרשות.
ובצד המבוכה, תחושה עמוקה של עצב, שהרי היום חמש משפחות מקרב משפחות החטופים החלו באבלות השבעה על יקיריהם שלא ישובו בחיים: משפחת יהוד, משפחת פרי, משפחת מצגר, משפחת קופר ומשפחת פופלוול – חמש משפחות שציפו לבשורה שהן תזכינה לחבק את יקיריהן בחיים ותחת זו הגיעה לביתן בשורת האיוב. ואי-אפשר הערב הזה לציין את ההישג שיש בחקיקה תוך התעלמות מהעובדה שארבעה מתוך חמשת החטופים שהזכרתי את שמות משפחותיהם נחטפו בחיים והיו מהם אותות חיים, ואנחנו כמדינה נכשלנו בהבאתם חזרה הביתה.
וגם בערב הזה, גם בשעה שהחקיקה הזאת מקודמת תוך שיתוף פעולה מלא של קואליציה ואופוזיציה, והדברים צריכים להיאמר ברגישות ובטון נמוך, צריך לומר שלמעט מקרה אחד, כל החטופים והחטופות ששבו בחיים לחיק משפחותיהם הושבו במסגרת עסקה – עסקה שבה מדינת ישראל לקחה על עצמה החלטות לא פשוטות, החלטות שיש להן השפעה אסטרטגית על השגת מטרות הלחימה. והערב הזה לא אוכל לעשות שקר בנפשי, ובצד השמחה על עיגון חבילת הסיוע, ומתוך מודעות גדולה לכך שכולנו מייחלים לשוב החטופים במהרה, צריך לומר שמספרם של החטופים שיזכו ליהנות מחבילת הסיוע הזאת הולך וקטן מדי יום, ואם לא נתקדם בימים הקרובים לעבר עסקה נוספת, לא נזכה להרחיב באופן משמעותי את מעגל החטופים שחוזרים חיים לשיקום ולא מתים לקבר ישראל.
ועל כן, חבריי מהאופוזיציה ומהקואליציה, אשרינו שזכינו להרים תרומה קטנה – בכך אני מסיים, אדוני – תרומה למסע השיקום הארוך של החטופים ששבו ושעוד ישובו בחיים ומשפחותיהם, אבל המשימה המרכזית שמוטלת עלינו היא להביא בימים הקרובים ממש כמה שיותר מאחינו ואחיותינו הנתונים בשבייה ובצרה בחיים הביתה באמצעות עסקה שנייה. תודה.
604 מילים של גלעד קריב. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.