חזית המלחמה בצפון והמחירים חסרי התקדים לאזרחים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, ישבנו כאן יותר משעה וחצי לשמוע את שר הדתות. כאילו אנחנו לא במלחמה, כאילו אנשים לא עזבו את הבתים שלהם ונמצאים בבתי מלון. והכול בשביל לדון ולהצביע על העברת סמכויות לשר בן גביר – יחידת האכיפה צריכה לעבור אליו או לא לעבור אליו. בסוף הנושא ירד מסדר-היום בזכות הקואליציה עצמה, שלא הצליחה להגיע לשום סיכומים.

אבל דבר ראשון שאני רוצה – לברך את האנשים שהגיעו מהצפון, משלומי. גם אני צפוני, ואני יודע מה קורה בצפון עכשיו, וכמה אתם סובלים בצפון. אבל הממשלה לא יודעת כמה אתם סובלים. אני פעם אמרתי שהממשלה הפקירה את הצפון, אבל אני אומר לכם: הממשלה לא הפקירה את הצפון – היא ויתרה על הצפון. היא ויתרה על הגליל, כי ההתנהגות של הממשלה – ביום אחד אתה שומע שיותר מ-100 טילים שוגרו לצפון, וכאילו שום דבר לא קרה, הכול ממשיך להיות רגיל. ליבי אתכם ועם המשפחות שם.

האנשים עזבו את הבתים שלהם ב-7 באוקטובר, בסוכות, כאשר יש להם סוכה בחוץ. האנשים עוד לא חזרו לבית שלהם, ואנחנו עכשיו בפסח, עוד מעט, עוד שבוע. מחג לחג לא ראו את הבית שלהם, לא הגיעו לבית שלהם. קראתי שכשהראו לאישה אחת את הצילום של הבית שלה, היא אמרה: אני לא מרגישה שזה הבית שלי. זה כל כך קשה. אני לא מצליח להבין איך ממשלה במדינת ישראל מסוגלת להמשיך להתקיים ולשלוט כאשר אלפי תושבים מחוץ לבית שלהם.

לא קרה לנו מ-1948 שפונו יותר מ-20,000 ו-30,000 ו-40,000 ו-50,000 תושבים מהבתים שלהם ליותר משישה חודשים. אנחנו לא רואים את הסוף, אנחנו לא רואים מתי האנשים האלה יחזרו לבתים שלהם. שרי הממשלה לא מבינים. להיות בבית מלון שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים – בסדר, אבל שישה חודשים, ועדיין לא רואים את הסוף. אני זוכר שבתחילת המלחמה התגאה השר סמוטריץ', שר האוצר: אנחנו מפנים לבתי מלון ולא לאוהלים. כן, אנחנו מפנים לבתי מלון, אנחנו מדינה חזקה עם הצבא הכי חזק שיש במזרח התיכון, אבל לפנות את האנשים לתקופה כל כך ארוכה בלי לדעת מתי הם חוזרים, מתי הם יכולים לתכנן את העתיד שלהם, את העתיד של הילדים שלהם – מתי הם יכולים לחזור לפגוש את החברים שלהם בבית ספר הם לא יכולים לדעת.

אני אומר לכם, אם היינו מדינה מתוקנת, הממשלה הזאת לא הייתה נשארת יום אחד אחרי 7 באוקטובר. ראש הממשלה היה אומר: נכשלתי, אני עוזב. שרי הממשלה היו אומרים: אנחנו נכשלנו ואנחנו עוזבים, נותנים למישהו אחר לנהל. כי הם נכשלו, ונכשלו בגדול, והם ממשיכים להיכשל. כי אחרי מוצאי שבת הכנסת מתכנסת, ופיליבסטר על העברת סמכויות. הם עדיין לא מבינים באיזה מצב אנחנו נמצאים. משפחה עם שני ילדים גרה בחדר של 18 מטר, 20 מטר, 28 מטר – זה לא חיים, והיא לא יכולה להמשיך לחיות ככה.

ולהגיד לכם מה עוד יותר מעצבן? היום קיימנו דיון בוועדת הכספים על הפיצויים לצפון, ורק שתבינו, אישרנו את הפיצויים לצפון בוועדת הכספים לפני פחות משבועיים על חודשים ינואר-פברואר, כאילו שמרץ לא הסתיים, כאילו שאנחנו לא באמצע אפריל. ואני לא יודע מתי יביאו את האישור של מרץ ואפריל, אני לא יודע מתי יביאו את האישור. אבל הכי עצבן אותי, כמו בפעם הקודמת שאישרנו את זה לינואר-פברואר, שהוציאו את ארבעת היישובים הדרוזיים מהצפון – בית ג'ן, כסרא-סמיע, ינוח וג'ת. נלחמתי בוועדת הכספים עם החברים שלי מהאופוזיציה וגם מהקואליציה, הכנסנו את היישובים הדרוזיים, אבל הביאו את התקנות החדשות, וכאילו שמשהו השתנה בצפון, כאילו שהמלחמה הופסקה בצפון, וארבעת היישובים האלה בחוץ עוד פעם. הם לא נמצאים בתוך הרשימה.

לפני שבועיים, בשביל לא לעכב את העברת הכספים לאנשים שבאמת מחכים לכסף הזה, אמרתי להם: אני אצביע בעד, והובטח לי על ידי האוצר שתוך שבוע יביאו תיקון ויכניסו את היישובים הדרוזיים. עובר שבוע, עוברים שבועיים, ומגיעים לוועדת הכספים עוד פעם, ואומרים לנו: תשמע, העברנו את זה לאלוף פיקוד העורף, ואנחנו עוד מחכים לתשובה שלו. כי אתם יודעים מה קרה במוצאי שבת. ועוד הסמנכ"ל ממשרד האוצר אומר: דיברתי איתו באותו יום שקיימנו את הדיון, הובטח לנו שתוך שבוע נקבל תשובה. אמרתי לו: מה שהיה, זה היה במוצאי שבת; היה לו שבוע וחצי, לאלוף פיקוד העורף, להעביר לך את חוות הדעת, אבל הוא לא העביר, וארבעת היישובים הדרוזיים בחוץ.

ואני אומר לכם כאן, ארבעת היישובים הדרוזיים ייכנסו. הם ייכנסו. מחר יש העברות תקציביות, ואני אהיה בהעברות התקציביות, ואני אהיה בוועדת הכספים כל היום, ואני אשב כאן, ואני אדאג עד שארבעת היישובים ייכנסו. כי אמרתי: כל הצפון סובל, תיירות אין לכולם, אין לכולם תיירות, לא למי שגר 2.5 קילומטר מהגבול, ולא למי שגר 5 קילומטר, ולא למי שגר 10 קילומטר, ולא למי שגר 15 קילומטר. כל הצפון מושבת. אנשים לא עובדים. אנשים לא יגיעו לאירוח כפרי בצפון עכשיו, במצב הנוכחי, עם המצב הקשה שיש לנו בצפון, עם הטילים שנורים לנו בצפון. אף אחד לא יגיע לצפון. מי ירצה להגיע לצפון? העסקים עומדים.

לכן, אדוני ראש הממשלה – בהתחלת המלחמה אמרת: לא חסר כסף; אז אם לא חסר כסף, תפצה את אנשי הצפון. תן את הביטחון לצפון. הצפון הוא חלק ממדינת ישראל. אין הבדל בין תל אביב לשלומי, ואם אנחנו רוצים ביטחון בתל אביב, אנחנו רוצים ביטחון בשלומי. לא יכול להיות מצב שאיש הצפון יעזוב את הבית שלו ליותר משישה חודשים, והוא לא יכול לדעת אפילו מתי הוא חוזר לבית שלו, הוא לא יכול לדעת. ולא יכול להיות מצב במדינת ישראל, מדינה ריבונית, מדינה עם צבא חזק מאוד, שחיזבאללה קובע לנו והוא מנווט אותנו והוא מחליט. ואני שומע בתקשורת: נורו טילים מלבנון, חיזבאללה ירה, צה"ל הגיב. אנחנו לא צריכים להגיב. יש לנו צבא כזה חזק שהוא יכול לקחת את היוזמה לידיים. לחיזבאללה אסור לשבת על הגבולות שלנו. חיזבאללה צריך להיות 40 קילומטר, 40 קילומטר מהגבול. אנשים צריכים לחזור לבית שלהם עם ביטחון.

אנחנו לא יכולים לקבל עוד פעם בצפון 7 באוקטובר. מה שהיה בדרום לא יכול לקרות בצפון, ואסור בשום מצב שהתושבים יחזרו בלי שום הסכם כשחיזבאללה יושב בגבול שלנו. חיזבאללה צריך להיות 40 קילומטר מהגבול. אנחנו מדינה ריבונית, וצה"ל צריך לדאוג להרחיק אותו. שום מדינה בעולם, שום הסכם לא יכול להביא את חיזבאללה 40 קילומטר – חוץ מאיתנו; אנחנו נוכל להביא אותו 40 קילומטר מהגבול שלנו. אנחנו צריכים להחליט, אנחנו צריכים לנווט, אנחנו צריכים להוביל כמדינה חזקה וריבונית. תודה רבה.