קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
שלום, חברים. קודם כול אני רוצה להתייחס אליכם, חברינו משלומי, מהצפון. אוהבים אתכם מאוד, רואים אתכם. תודה שנשארתם כאן, ואנחנו איתכם כולם פה בלב ובנפש. אני מקדישה לכם גם את הדברים הבאים האלה, ותכף נשמע גם את התשובה של השר.
נתחיל מ-15 בינואר. בשעת לילה חשוכה התקיים אירוע בלתי נתפס וקשה מנשוא – הלווייתם של ברק ומירה איילון, זיכרונם לברכה, אם ובנה שנהרגו מפגיעת טיל נ"ט שירה חיזבאללה לביתם במושב כפר יובל. מירה, זיכרונה לברכה, נשארה במושב יחד עם בעלה אליהו, חקלאים ותיקים בכפר יובל; אנשים שורשיים, שמימשו את הציונות, את הדבקות בקרקע, ונותרו כדי לדאוג למשק שלהם. בנה ברק, זיכרונו לברכה, חבר כיתת הכוננות, נשאר לשמור על המושב.
באותו יום ברק בדיוק סיים את המשמרת שלו במושב והגיע לאכול צוהריים ביחד עם אימא שלו. והינה כך, בצוהרי היום, הם יושבים ביחד, אוכלים צוהריים בבית ונהרגים. בגלל איום הטילים הכבד מחוליות הטרור של חיזבאללה, בהנחיית הצבא, הם נאלצו להיקבר בלילה, תחת אבטחה כבדה, ולצידם רק קומץ מלווים קטן. סיפרו לנו שכמה פעמים הצבא ממש ביקש, עצר אותם, לפני שהם התחילו את ההלוויה מחשש שהם יתגלו, וככה הם גלשו לשעות הלילה, והגיעו וקיימו את ההלוויה לאור של פנסים, כמו גנבים.
העצב כל כך כל כך גדול על מותם ועל האופן הנורא, המביש, הקשה, הכואב, שבו הם הובאו למנוחת עולמים. אולי זוהי תמצית המציאות הקשה בצפון: חקלאים; כיתת כוננות; לבד בלילה.
הצפון מפונה, ראינו זאת במו עינינו, ריק ושומם ועצוב ויפה כל כך, ודממת מוות וירי בלתי פוסק, שכבר גבה את חייהם של 18 אנשים. זאת המציאות. זאת המציאות שלכם, חברים. אני מסתכלת עליכם, ואני לא מאמינה שאיתה אתם חיים. אבל המציאות הזאת כמעט נעלמה מסדר-היום של כולנו – מציאות של חיים שבהם ראשי המועצות עושים ימים ולילות, ימים ולילות, בעבור תושביהם, בנסיבות הבלתי-אפשריות; מציאות של כיתות כוננות שמגינות על היישובים; של חקלאים שנשארו כדי להגן על השדות ועל הפרנסה ועל המזון של מדינת ישראל; של תושבי היישובים שלא פונו, ונותרו לבדם לחיות תחת שגרת מלחמה, ושל עשרות אלפי התושבים שכן פונו, ולא יודעים מתי ישובו. מציאות שלא תיאמן. היא בלתי נתפסת וקיימת כבר יותר מדי זמן. מציאות שמעידה על חוסר הביטחון והשליטה, והכניעה לכללים שמכתיב לנו האויב, כאשר קילומטרים על קילומטרים של מדינת ישראל למעשה לא בשליטתנו ומשמשים כרצועת ביטחון בתוך מדינת ישראל.
הסיפור הכואב שפתחתי איתו מעיד על המציאות כולה: הממשלה איבדה את הצפון. במרץ השנה בוטל לראשונה הטקס הממלכתי לזכר חללי קרב תל חי, שוב, מחשש לירי חיזבאללה. הטקס מציין את זכרם של החללים, ביניהם יוסף טרומפלדור, שנפלו בהגנה על ההתיישבות היהודית של הגליל ב-1920. לאורך כל השנים האלה נהגו להשתתף בטקס ראשי ממשלות, נשיאי מדינה, סמלי שלטון, אבל השנה – יוק, שום דבר. כמה סימבולי, ביטוי כואב לנטישה ולניתוק של הממשלה, אולי לוויתור.
והינה אנחנו רואים כאן אתכם, אנשי הצפון שלא מוותרים. כבוד לכם, התושבים, ארגון לובי 1701, שקם כדי לדרוש ביטחון בצפון. ביחד עם עמותת נאמני תל חי קיימתם טקס אזרחי מקומי, ובמהלכו תלו חברי כיתת הכוננות שלטים ברחבי אצבע הגליל הנושאים את המשפט של אהרן, מגיבורי תל חי: "את המקום אין עוזבים, על הבנוי אין מוותרים". איזה מרחק, איזו תהום פעורה בין האנשים האלה, הטובים, השורשיים, הנאמנים, האמיצים והמסורים, הטרומפלדורים של ימינו, שעומדים בגבורה מול התקפות וירי של טילים, לבין מי שנטש אותם, שמותיר אותם לבד.
כבר למעלה מחצי שנה מפונים 70,000 תושבים מבתיהם, מצב פשוט חסר תקדים. אגב, לקראת הנאום כאן היום חיפשנו מצב דומה בעולם, ולא מצאנו – חבל ארץ שלם שהפך לרצועת ביטחון מבלי שננקטה פעולה ממשית. בסיורים הרבים שביקרתי בהם, ובמיוחד גם באחרון, ביום שלישי, אני פוגשת את התסכול. אני רואה אנשים מאוד מאוד חזקים ואנשים נחושים אבל גם תסכול, וייאוש כמעט, כי פשוט הופקרתם, ננטשתם, נשארתם לבד. איפה ההבטחות של הממשלה להגן על חיים וביטחון?
חלק מהסיורים שאנחנו מקיימים עשינו ביחד, חבר הכנסת אליהו רביבו מהליכוד ואני, שהקמנו ביחד את השדולה לשיקום יישובי הצפון. תמיד אנחנו אומרים שהשדולה הזאת בכלל לא הייתה צריכה לקום. זאת הכנסת, זאת הרשות המחוקקת, זאת לא הרשות המבצעת. אין לנו כסף, אין לנו סמכות לעשות משהו. ובכל זאת, אמרנו, חייבים. חייבים לעשות משהו כדי לא לגזור את עתידו של אחד מסמלי הציונות – החלוציות וההתיישבות. איך אפשר להאשים את מי שכבר חודשים ארוכים נמצאים מחוץ לביתם, לגרום לכם אולי לפעמים אפילו להרגיש נטל? בחדרי מלון קטנים, מבקשים בסך הכול את הדברים האלמנטריים, הרחק ממקום העבודה, הרחק מהקהילה, בחוסר ודאות מוחלט.
בשבוע שעבר, לאחר המתנה ממושכת מאוד של חצי שנה, הציג מנכ"ל משרד ראש הממשלה הצעת מחליטים לראשי הרשויות בצפון. זה לא קרה סתם כך, זה לא קרה במקרה. זה בזכותכם, זה בזכות התקשורת, זה בזכות חברי הכנסת, והלחץ עשה את שלו. תמיד הלחץ, הלחץ התקשורתי הוא זה שמשפיע על חברי הכנסת, וגם הפעם, על לשכת נתניהו. רק אחרי שהתקשורת נכנסה לתמונה, וכשהביקורת נשמעה בערוצי הטלוויזיה, ואחרי שביקרנו אנחנו ואפילו הבאנו שגרירים מחו"ל שיבואו ויתרמו כסף, לחצנו וצעקנו – רק אז פתאום, יש מאין, צצה לה איזושהי תוכנית מהירה, והוצגה טיוטת תוכנית. ללמדנו שוב שרק מי שצועק – חבל שזה המסר והלקח – אבל רק מי שצועק במדינה הזו יזכה למענה.
לראשי הרשויות הוצגה תוכנית חסרה, טיוטה שהוגשה וגובשה בחיפזון וללא התייעצות מספקת. זאת למרות שהצעת המחליטים שכבר ניסח משרד הפנים עם ראשי הרשויות, נגנזה כבר מזמן בגלל מאבקים פוליטיים ומגוחכים. בעת הזו, חצי שנה לתוך המלחמה, צריך עכשיו – עכשיו – לפעול באופן מיידי ולהזרים כספים לרשויות, להקשיב לתושבים, לסייע לעסקים, לחקלאים שקורסים, עם פיצויים מיידיים ולא ביורוקרטיה, מסלולים ירוקים ומהירים; לתקן את האבסורד – ומה? לפטור מהארנונה, הארנונה העסקית, את העסקים שפונו – פונו, ועדיין משלמים ארנונה; למגן את היישובים כבר היום; למצוא חלופות מגורים עבור היישובים לטווח הביניים ובהתאם לצורך; לאפשר לסיים את שנת הלימודים הנוכחית ולהתכונן לבאה; לסייע לכיתות הכוננות ולתושבים שנותרו, ובמקביל, כן, לפתח סוף-סוף תוכנית כלכלית לפיתוח, חיזוק ושיקום האזור.
זה צריך להיות ביחד עם התושבים, עם מנהלי הקהילות, עם ראשי המועצות, ולא מעל הראש. הידע נמצא אצלכם, וחייבים לנצל אותו. צריך לקחת אתכם עם כל הידע והניסיון, ועם גורם אחד מתכלל ומהיר לקחת את כל הידע הזה ולסדר את העניין. ככל שיותר מהר – ככה ייטב.
אנחנו לא נניח לצפון להתרוקן, כי פשוט אסור לנו. צריך להבטיח את העתיד של חבל הארץ הצפוני, כי זוהי פשוט משימה לאומית ראשונה במעלה. אנחנו לא נוותר. נמשיך מכאן, מהכנסת. לא נוותר לממשלה עד שיעמידו תוכנית טובה, עד שיספקו לכם ודאות ויבטיחו לכולנו עתיד ושגשוג של הצפון. חייבים להשקיע השקעה מסיבית, המציאות והפגיעה המשמעותית מחייבות. ואולי, אולי זו גם הזדמנות פז לתיקון עוול היסטורי, לצמצם סוף-סוף את הפערים בין המרכז לפריפריה, להגביר את הצמיחה, כי "את המקום אין עוזבים, על הבנוי אין מוותרים" – וככה גם על האנשים. תודה רבה לכם.
1,057 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.