אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חבריי חברי הכנסת, כיצד תגיבו אם אגלה לכם שיש מעל 300 מיליון שקלים שיכולים להיכנס לקופת המדינה כל שנה בלי שום מאמץ? אדרבה, בשנה שבה תקציב המדינה נמצא בחסר לנוכח האתגרים הביטחוניים שעומדים בפנינו, כיצד תגיבו אם אגלה לכם שמשרדי הממשלה יודעים על האפשרות הזאת ובכל זאת לא השיבו את הכספים ששולמו וממשיכים להיות משולמים לא הרבה זמן – 16 שנים? 16 שנים שלפחות 300 מיליון שקל כל שנה משולמים שלא כדין ושלא לצורך, ועדיין אף אחד לא נוקף אצבע. אני מזועזע, ואני מודה שרוב הדמויות שחשפתי בפניהם את הנתונים שגיליתי במאמץ רב, הזדעזעו כמוני.
אדוני היושב-ראש, לפני 16 שנה זכו חברות הסיעוד במכרז של הביטוח הלאומי. המכרז מגדיר את תחום הסיעוד הביתי, ולאמיתו של דבר הוא מהווה שיפור מסוים ממה שהיה לפניו. אבל לפחות דבר אחד חשוב אין בו: אין בו הפרדה בהעסקה בין עובדים ישראלים לעובדים זרים. כתוצאה מכך מעביר הביטוח הלאומי מעל 300 מיליון שקלים בשנה כל שנה, כאמור, שלא כדין לכיסי חברות הסיעוד, והן כמובן עושות הכול כדי שהמציאות הזאת תימשך. כמה עושים? ככל שיותיר לנו הזמן, אני אפרט.
לדוגמה, הביטוח הלאומי מעביר לחברת הסיעוד כסף בגין הוצאות נסיעה לעובדים מהבית לעבודה, רק מה לעשות שעובד זר חייב לגור בבית המטופל? משכך, הסעיף הזה מתבטל; עדיין הסכום הזה משולם. לא שנטעה חלילה לחשוב שהחברה המעסיקה, שמקשרת בין המטופל למוסד לביטוח לאומי כנציג המדינה – מועבר הכסף לכיסו של העובד; זה נשאר אצל חברת הסיעוד. עוד דוגמה: הביטוח הלאומי משפה את חברת הסיעוד בעבור דמי ביטוח לאומי שמשולמים בעבור העובד, אך בפועל יש פער בין התעריפים שאמורים להעביר לעובד הזר לבין אלה שאמורים להיות מועברים לעובד הישראלי. כמובן – מיותר להבהיר, אבל נעשה את זה שוב – העודף עובר לחברות הסיעוד. נוסף לאלה, יש תשלומים על ימי מחלה שלא נלקחים, על הכשרות עובדים שלא מתקיימות, על העסקת מומחים שקשה לאתר. כל הסכומים האלה משולמים שקל לשקל במשך 16 שנים בלי שהחברות מוציאות על כך תשלום.
אדוני היושב-ראש, באופן אישי חשפתי את הנתונים האלה במסגרת דיוני הוועדה לעובדים זרים שאני עומד בראשה. בתמימותי, תיארתי לעצמי שיקפצו על המציאה: 300 מיליון שקל בלי מאמץ – מה רע? בינתיים כולם מזועזעים, אבל הכסף ממשיך לזרום.
חבריי, הצעת החוק שלפניכם מתכוונת להתמודד עם האתגר באופן יצירתי: להפריד בחקיקה בין חברת הסיעוד שמעסיקה ישראלים לבין חברת סיעוד שמעסיקה עובדים זרים. הצעת החוק הזאת מבקשת להסדיר את הנושא הזה אחת ולתמיד. הפרדה זו תיעשה בהטלת חובת רישוי על קבלן שירות סיעוד.
חבריי חברי הכנסת, מטרות הצעת החוק הן, א. לעצור את העושק שמבצעות חברות הסיעוד בקופת המדינה; ב. להוריד את הנטל הביורוקרטי מהמטופלים הסיעודיים המעסיקים עובדים זרים – דבר הנובע מהרישיון שיינתן לחברות הסיעוד המעסיקות זרים; ג. לייעל את הרגולציה בתחום הסיעוד; ד. להעניק טיפול טוב יותר למטופלים על ידי התמקצעות החברות בסוג הטיפול ובסוג ההעסקה הרלוונטי, עם מתן אפשרות מעקב ובקרה אחר פעולת המטפלים. אם עובדי הקבלן אינם תושבי ישראל, כלומר עובדים זרים, אזי הרישוי יותנה בכך שזהו העיסוק היחיד של אותה חברה מעסיקה. מה מסובך?
אני מבין כי להצעת חוק זו פוטנציאל גדול בשיפור השירות למטופל, וכדי שזה יקרה, באחריותי לתאם את העניין מול הנוגעים בדבר: משרד העבודה, רשות האוכלוסין, ביטוח לאומי ומשרד המשפטים. אני בטוח כי כולנו נעמוד יחד כאשר בראש מעיינינו טובת המטופלים הסיעודיים, בני משפחותיהם וקודש הכסף הציבורי, בוודאי כשבימים אלה הוא חסר.
אני מבקש להודות לחברי היקר שר המשפטים יריב לוין על העזרה והתמיכה בהצעת החוק החשובה הזאת וגם לאנשי ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים על ההכוונה; למינהל עובדים זרים ברשות האוכלוסין ולשר העומד בראשם על היצירתיות, על הנחישות ועל האומץ הציבורי לגעת בנושאים שמזיזים את הגבינה לקבוצה קטנה ומצומצמת, אבל כוחנית מאוד; גם כמובן לאגף התקציבים, אשר לא רגיל שחברי כנסת מביאים אפשרויות למקורות תקציביים נוספים לקופת המדינה.
אני מבקש, ומצפה מכל חבריי לבית לתמוך בהצעת החוק הזאת, לסייע למטופלים הסיעודיים ולשמור על קופת המדינה מפני מרוקניה המתוחכמים והאכזריים. תודה רבה.
אין צל של ספק שאתה נוגע באחת הנקודות הכואבות והרגישות שמחייבות הסדרה. לגישתי, כל נושא העסקת עובדים זרים חייב להיכנס תחת מטרייה רשותית אחת גדולה ומפוקחת.
נכון. כך יהיה ניתן לבקר ולנטר את פעילות העובדים הזרים בכל הענפים, ובוודאי בענף הסיעוד הביתי.
בואי תקשיבי, אני אשיב לך על משהו. תקשיבי, או שאת מפחדת מהאמת.
אדוני היושב-ראש, לאמיתו של דבר, אני התכוונתי להשתמש בזכותי לעלות ולהשיב כדי למחות על משהו ששמעתי כאן בעניין הצעת החוק שאני מציע. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן מימשה את זכותה לעלות, והיה מצופה שהיא תדבר באמת על נושא החוק, אבל היא בחרה לדבר בהתרסה ולהנפיץ עוד שקרים והמצאות מדומיינים.
אדוני היושב-ראש, אני לא זוכר שסמוך לקבר שמעון הצדיק יש שכונה פלסטינית. לפי מיטב זיכרוני, בבדיקה האחרונה שאני בדקתי, חבר הכנסת חנוך, אין מושג כזה שכונה פלסטינית, בטח לא בתוך גבולות מדינת ישראל.
עכשיו לגופו של עניין, אדוני היושב-ראש. אני פונה מכאן לידידי היקר ומכובדי שר הפנים. אומנם זה לא מקובל בדרך כלל, אבל אני מבקש למחות על תגובת הממשלה כפי שביטא אותה שר הפנים.
אז מה אתם עושים פה? אתם אחרונים, צאו ראשונים. לגופו של עניין – – –
טיפה טיפה תדבקו בהיסטוריה ותפסיקו להמציא את ההיסטוריה מחדש.
טוב, אז אני מבקש, אדוני היושב-ראש, לפנות מכאן לחברי היקר, מכובדי, כבוד שר הפנים. אני מוחה על ההסכמה להעביר בתנאי את הצעת החוק שלי רק בקריאה טרומית. כידוע, אין אף חוק שנכנס לוועדה ויוצא ממנה כפי שהוא נכנס. ברור מאליו שהליכי החקיקה הם כאלה שאנחנו נעדן, נקשיב, נהיה קשובים לכלל השיקולים. אין צל של ספק שרצוננו, של כולנו ביחד, לוודא שהחוק לא יחטיא את מטרתו. בסך הכול, בעולם מתוקן החוק לא היה אמור להיחקק, אבל הוא בא לתקן עוולה, הוא בא לתקן לקונה כפולה: האחת – בכספים המטורפים שמדינת ישראל משלמת שלא כדין לחברות סיעוד; השנייה – לוודא שחברת סיעוד שמעסיקה עובדים זרים מתמחה בהעסקת עובדים זרים, ורק זה מה שהיא עושה, כדי שהבקרה, הפיקוח, ההדרכה והערנות כלפי המועסקים והמטופלים תהיה מותאמת לסוג המטפלים. תודה רבה.
936 מילים של אליהו רביבו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.