אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בדיוק לפני כמה דקות קיבלתי את תלוש השכר שלי, ומותר לי להקריא אותו, נכון? זה לא מיצג. 49,000 שקל ברוטו. אני מקריא את זה כי בדיון בבוקר בוועדת העבודה והרווחה אנחנו דיברנו על סיוע למילואימניקים שפיטרו אותם ממקום העבודה, או שהחלופה הייתה להוציא אותם לחל"ת כדי שהמעסיק לא ישלם להם את התנאים הסוציאליים ושהוא יוכל לחסוך כסף. אפשר להבין אותו, אם המדינה לא דואגת לו ולהם.
עכשיו אני שואל: בתלוש הזה איפה ה"ביחד ננצח"? כבוד השר, יש כאן מילואימניקים. איפה בתלוש הזה, בחג הפסח, כשאנחנו יוצאים לפגרה הזאת בשבוע הבא, איפה ה"ביחד ננצח"? ממקום אמיתי, לא ציני. איפה הביחד? מלחמה. יש לנו מלחמה בחזית, בגבולות שלנו, יש לנו מלחמה כלכלית. 49,000 אנחנו מקבלים, חברי וחברות הכנסת. אנחנו יושבים עם המילואימניקים, אומרים להם שאנחנו מבינים, מבינים לליבם. איך אנחנו יכולים להבין אותם אם המשכורת שלנו דופקת? יש כאן, בגב התלוש, שיא האבסורד: "אנשי מילואים יקרים, מעריכים מאוד את תרומתכם. לכל שאלה בנושא שכרכם בתקופת המילואים אנא פנו לחשבי השכר במשרדכם". אדוני היושב-ראש, האם הציבור שהוא לא ציבור חברי הכנסת, נבחרי הציבור, יכול לפנות למישהו לגבי השכר? הם באים לכאן, לוועדות, להתלונן.
לצאת לפגרה, חבריי חברי הכנסת, זה שחיתות מוסרית בחסות החוק, אין דרך אחרת להגיד את זה. אני רוצה – – –
כבוד השר, אני רוצה שאתה תסביר לי, אדוני – – –
אני רוצה לפנות לכיסאות המלאים ולשאול כאן את מי שיש לו ילדים בבית איך הוא מתכוון להסביר לילדים שלו שבזמן מלחמה הוא יוצא לחודש וחצי פגרה והולך לקבל על זה כסף. לי יש ילדים מתבגרים, אני רוצה להסביר להם, ואני לא יודע איך.
אני יודע מה זה פגרה.
זו בושה, שחיתות.
זו שחיתות. התרגלתם לשחיתות. זו שחיתות של כולם בבית הזה – – –
זה לא קואליציה ואופוזיציה. יש מלחמה. תתבייש. תתבייש.
אנשים לא גומרים את החודש – אנחנו יוצאים לפגרה. 49,000 שקל נכנס לנו לבנק.
23,000 אחרי קיזוזים. כואב לי הלב עכשיו.
אתם צריכים להתבייש. אני לא יודע מה זה פגרה, אני יודע מה זה מלחמה. אני יודע מה זה מלחמה.
בשונה מאיתנו, חברי הכנסת – –
– – אנחנו מקבלים תלוש מלא בזמן שאת המילואימניקים מפטרים כי הם נלחמים על המדינה. אנחנו מקבלים שכר הוגן בזמן שמוציאים אותם לחל"ת. תמשיכו לצעוק – – –
אם לא שמתם לב, זה לא ימין ושמאל, זה לא נגד חרדים, זה לא נגד שום דבר; זה נגד הניתוק שיש לבית הזה. אז אני חדש ואני לא יודע מה זה פגרה, ואנחנו בזמן מלחמה, חברים. זה לא נגד הצד הזה, זה לא בעד הצד הזה. בפנים, אני אומר לכם, אני לא יודע איך להסביר לילדים. חודש וחצי אני אהיה בבית, יש מלחמה, יש חוקים להעביר. מה נגיד? מה נגיד ללוחמים שלנו?
שמענו עליכם עם הוועדות. אנחנו, מפלגת יש עתיד, הודענו שאנחנו נמשיך לעבוד גם בפגרה, אבל הבית הזה יהיה סגור, לא תהיה כאן חקיקה, לא נוכל לקדם כלום. ויגידו לי שאני לא מבין.
אני אגיד משפט אחרון לכל 120 חברי הכנסת, שאני אחד מהם. אנחנו צריכים להתבייש שאנחנו מאכילים את הציבור שביחד ננצח, כי הביחד זה לא באמת ביחד. אנחנו ננוח בפסח עם המשפחה, עם שולחן מלא, ואנשים יילחמו לסגור את החודש בתקווה שיהיה להם אוכל על השולחן. צריכים להתבייש.
513 מילים של ירון לוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.