תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אתה יודע, ציפיתי שכולם, כל האולם הזה יהיה מלא, כי זה הנושא הכי חשוב להערכתי היום במערכת החינוך, ואני עומדת כאן לפניכם לא רק כחברת כנסת וכמחוקקת אלא כאשת חינוך וכאימא.
אני רוצה להודות לחבר הכנסת לשעבר אביחי בוארון וליושב-ראש ועדת החינוך, חבר הכנסת יוסף טייב, שלקחו חלק פעיל ביוזמת החוק.
אני רוצה שידעו כל ילדה וילד שהולכים היום לבית הספר שיש להם כתובת, שהם לא לבד, ומהיום יש מי שדואג לכם באמצעות מענה ספציפי. חרם חברתי יכול להפוך עולמות ולחרוץ גורלות, ואני רוצה שהוא יהיה מטופל באמצעות חקיקה, כי זה נושא שנמצא בדמנו. אני יודעת מה זה להיות אימא, מה זה להיות הורה, מה זה להיות מחנך. אני מכירה את התחושה של כל אם ואב ששולחים את ילדם לבית הספר, למקום שבו הוא מבלה את מרבית שעות היום שלו. אני רוצה להאמין שטוב לו. אני רוצה להאמין שהוא מוקף בחברים. אני רוצה להאמין שיש לו עם מי לשבת בהפסקות, עם מי לשחק ועם מי לעשות שיעורי בית, ושיש מסביבו מעטפת דואגת ואכפתית. לצערנו הרב, זה לא תמיד כך. כולנו נחשפים לסיפורים נוראיים על החרמות ומקרים קשים שבאים בעקבותיהם.
אני רוצה לדבר על מקרה שלי, לי הוא גרם טראומה. אני הייתי אז ראש המטה של שר החינוך, של גדעון סער כשר החינוך, ונכנסו זוג הורים בוכים. הם ההורים של דוד-אל מזרחי, זיכרונו לברכה, ילד בן 15 וחצי מכפר אדומים. ב-4 בינואר 2011, סמוך לשעה 15:00, חזר דוד-אל הביתה, הדליק את המחשב, נכנס לחשבון הפייסבוק שלו, ושם הוא קרא את המשפטים שנכתבו עליו: "כלב", "הייתי הורג אותך, אבל בגלל שאומרים 'תנו לחיות לחיות', אז לא נהרוג אותך", "מפגר קטן" ועוד עלבונות צורמים. דוד-אל היה בסך הכול בכיתה י'. הוא קרא את כל מה שכתבו עליו, ולא יכול היה לשאת זאת יותר. על כך שהוא נמוך קומה, היו קוראים לו גמד, בכל מקום היו קוראים לו גמד.
בסביבות השעה 16:00 הלך דוד-אל לחדר האמבטיה, עלה על כיסא ותלה את עצמו. אחותו הקטנה מצאה אותו תלוי ללא רוח חיים. אתם יכולים להבין מה זה גרם לאותה אחות ומה זה גרם להורים. הוריו, ירון ולימור מזרחי, אמרו כי דוד-אל מעולם לא התלונן. הוא היה פייטר, אבל הוא גם ידע לומר שהוא חלש והוא לא יכול לשאת יותר את ההחרמות ואת ההתעללויות שעשו לו, שלא פסקו. מה לא אמרו לו בהפסקות ובשיעורים? גם זרקו עליו חפצים. לדוד-אל לא הייתה כתובת למי להתלונן. אביו ירון אמר שהוא כבר לא יכול לבלות עם הבן שלו וללכת איתו יחד למשחקי הכדורגל, לראות אותו צומח והופך להיות חייל. היום הוא היה יכול להיות כבר – אנחנו מדברים על 2011, הוא היה בן 15 וחצי.
יש מקרה נוסף – יש עוד מקרים רבים, אבל אני אציין את המקרה הבא, את הילד איתם תמיר, זיכרונו לברכה. איתם חזר מבית הספר – ואני רוצה להדהד את המילים שאמרו הוריו. הם אמרו: בואו נזכיר לעצמנו שמילים יכולות להרוג, והן הרגו את הבן שלנו. איתם הלך לעולם שבו חושבים לפני שמוציאים מילה מהפה. איתם היה בסך הכול בן עשר, הוא היה בן עשר כאשר הוא קפץ מהמרפסת לאחר שהוא חווה אלימות מילולית בבית הספר.
בהצעת החוק הזו אני מציעה שיקום ממונה. אין מה לעשות, חייבים למנות ממונה בבית הספר, שלהורים תהיה כתובת, שלתלמידים תהיה כתובת. כשיש ממונה, יש טיפול מקצועי, ולא כל אחד אומר: אני יודע איך לטפל בזה. ממונה שעובר הכשרה. ההכשרה תהיה מקצועית, שמשרד החינוך ידאג להכשיר אותם כדי לטפל בילדים הללו. אנחנו מדברים על ילדים, על הנפש הרכה שלהם. יתרה מזו, באמצעות העלאת מודעות, ממונה יכול למנוע תופעה קשה של נידויים והחרמות בבית הספר עוד לפני שהתופעה מתחילה להיות גדולה. באמצעות הצעת החוק הזו נוכל לגעת גם בהחרמות, גם בנידויים ברשתות החברתיות. זו גזרה שלא מטפלים בה היום, לא מטפלים ברשתות החברתיות. בית הספר לא יכול לטפל ברשתות החברתיות, אבל ממונה שיביאו לפניו את התופעה יוכל לטפל בזה בצורה מקצועית.
כולנו יודעים שכשממנים ממונה, יש כתובת לטפל בזה. אותו ממונה גם ידע לחשוף את הדברים, להביא אותם בפני ההנהלה. ברגע שכל מחנכת שעסוקה בחינוך הילדים – ובכלל, מוסיפים בכל שני וחמישי עוד ועוד מטלות למחנכות, ויש את מנהל בית הספר, שצריך לרוץ ממקום למקום, אבל כשיש ממונה, זו כתובת. ואנחנו יודעים טוב מאוד שכשממנים ממונה, הנושא מטופל – אפשר להגיד את זה על הטרדות מיניות, אפשר להגיד את זה על התעללויות כאלה ואחרות, אבל אי-אפשר להימנע מזה שבבתי הספר אין לנו היום כתובת.
הצעת החוק הזו מסדירה מינוי של ממונה בכל בית ספר – הוא יהיה אחראי למנוע את התופעה הקשה הזו של נידוי וחרם חברתי – וקובעת בחוק מתן סיוע פסיכולוגי. הרי ברגע שהממונה ידע שיש ילדים עם בעיות שנגרמות מהחרמות, הוא ידע גם לכוון אותו לטיפול הפסיכולוגי הראוי. לילדים המוחרמים האלה, שהם בעצם פעוטות – אנחנו מדברים על ילדים, על נפש כל כך רכה – ליצור להם אפשרות של מענה זמין ואקטיבי, לילדים המוחרמים ולהורים, ההורים שלא יודעים למי לפנות. כאן תהיה להם כתובת, והם ידעו למי לפנות. להורים שנמצאים בחוסר ודאות כלפי הילדים שלהם, היקרים מכול, תהיה כתובת מדויקת.
במעמד זה אני ממש מבקשת להודות לחברי חבר הכנסת ושר החינוך יואב קיש. הוא קשוב, הוא קשוב לנושא. הוא יודע – הוא ייקח את הנושא הזה ויהפוך אותו לדגל במשרד החינוך, כי התופעה הזו רק הולכת וגדלה. התופעה הזאת הולכת וגדלה. אנחנו גם נמצאים בעידן של מלחמה, מלחמה קשה על הקיום שלנו במדינת ישראל, ויש לנו הרבה בעיות עם ילדים שחשים צורך שמישהו יוכל לסייע להם ולעזור להם. אצל שר החינוך מצאתי דלת פתוחה, אוזן קשבת ורגישות, רגישות לנושא הזה. הוא נרתם למשימה, והוא ירתום גם את גורמי המקצוע, שנוכל לשבת ביחד, לנסח זאת בין הטרומית לראשונה, נוכל לנסח את זה בצורה ראויה. הוא רואה זאת כמוני כשליחות, לדאוג לנפשם של ילדי וילדות ישראל.
אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש – ואני מבינה, אני מכירה את הרגישות שלך, אני יודעת כמה גם אתה, ברגישות שלך, דואג למגזרים, לקהילות, להרבה מאוד אנשים – אנחנו צריכים לדעת שיש מי שזקוק לנו, וזה הייעוד שלנו כחברי כנסת. כחברי כנסת הייעוד שלנו הוא לסייע למצוא פתרונות, למצוא את התשובות הנכונות. ומה יותר חשוב ומה יותר יקר מהנפש של הילד שזקוק לעזרה? הוא לא יודע למי לפנות, הוא מפחד לפנות. אבל כשיש ממונה, יש לו גם כתובת. אני מבקשת להודות לכל מי שלקח חלק, ובעיקר לכם, חברי הכנסת. ראה כמה חשוב שעל נושא כזה יש הסכמה כללית של הבית. אין פה אף אחד שיקום ויגיד שהנושא הזה הוא לא חשוב, ולכן אין אופוזיציה, אין קואליציה – יש חשיבות של הילד שמחכה שנסייע לו ולנפש שלו.
תודה רבה גם לך, חברת הכנסת מירב בן ארי, שגם האופוזיציה תומכת, כי זה חוק מאוד חשוב. אני רואה גם את חברת הכנסת דבי ואת דוידסון ואת כל החברים הנהדרים שנמצאים פה, כמה שהם מנענעים בראש, כמה שהם חושבים שזה נושא מאוד חשוב. תודה רבה לכם. אני חושבת שכל ילדי ישראל מודים לכם. תודה רבה.
1,090 מילים של קטי קטרין שטרית. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.