קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
בהמשך לחבריי, אדוני היושב-ראש, גם אני מבקשת להקריא כמה מילים, על החטוף יגב בוכשטב, כפי שכתבה אחותו נופר.
יגב הוא בן 35 מנירים. הוא נמצא כבר 172 ימים בידי החמאס – כך כתבה אחותו נופר. ביקשו שנכתוב ונספר קצת על יגב. אנחנו כבר חודשים מספרים, לכל מי שמוכן לשמוע, על כמה הוא אוהב מוזיקה ובעלי חיים; על הבישול המדהים; על האהבה הענקית שלו ושל רימון; על הבית שבנו יחדיו בקיבוץ; על חמשת הכלבים וחמשת החתולים שלהם.
הפעם אני רוצה לספר לכם שיגב הוא גם אחי הגדול. כשאני נולדתי יגב היה בן שש. כשההורים התלבטו אם איקרא הדס או נופר, הוא הכריז שכמובן שנופר זה השם שלי. כשעליתי לכיתה א', הוא כבר היה בכיתה ו'. אני זוכרת שהסתובבתי בבית ספר בגאווה כשקראו לי בחצר אחות של יגב.
יגב תמיד היה – ועדיין – האח שיודע הכול – זה שכששואלים אותו שאלה רנדומלית בהיסטוריה, מדע או פילוסופיה, הוא יענה בנונשלנטיות תשובה מדויקת, כאילו הוא לומד את זה שנים; זה שיודע לנגן בכל כלי נגינה אפשרי, מגיטרה לצ'לו, קלרינט או חליל צד; זה שמנהל שיחות של שעות על מוזיקה ואלקטרוניקה, על הניסויים החדשים בכלי הנגינה שבנה בעצמו ועל הכלים החדשים שהוא חושב לתכנן. אנחנו היינו צופים מהצד בפליאה איך כמו קסם, תיבת תה פשוטה הופכת לגיטרה חשמלית חדשה, ואיך כמה חלקים פשוטים מתחברים לכלי נגינה אלטרנטיבי.
אני זוכרת את הרגע שהוא סיפר לי על רימון. המשפט הראשון שהוא אמר לי היה: יש מישהי שתשמחי להכיר. הוא סיפר לי את זה בטלפון, אבל ממש יכולתי לשמוע את החיוך שהיה לו על הפנים. יכולתי להרגיש את ההתרגשות, והבנתי באותו הרגע שזה משהו אחר, משהו מיוחד. שנה אחר כך הם כבר התחתנו בחתונת קורונה צנועה וכל כך אופיינית להם. הם ערכו מסיבה בחצר של ההורים שלנו בנירים, במקום שפעם חשבנו שהוא הכי קסום והכי בטוח. זה אותו הקיבוץ שממנו יגב ורימון נחטפו.
כששואלים אותי למה אני מתגעגעת, התשובה היא: לדברים הפשוטים – לבשל יחד במטבח של ההורים, לאכול את הפולנטה או החומוס-עדשים שרק יגב יודע להכין, לשבת יחד כולנו סביב השולחן ולדבר על השטויות של החיים.
יגב נחטף מביתו יחד עם אשתו רימון. הם שמרו אחד על השני במשך 53 ימים בשבי. בימים הכי חשוכים וקשים, הם חיזקו וחיבקו אחד את השני. הם היו אחד בשביל השני בחוסר הוודאות ובניסיונות לשמור על תקווה לחזור חזרה לישראל, הביתה. לשמחתנו רימון חזרה אלינו, אבל יגב נשאר מאחור, בלי מי שיחבק ויחזק אותו שם. האם הוא שומר על התקווה? האם הוא עוד מאמין שנלחמים בשבילו? רימון מחכה לו פה. המשפחה שלו והאנשים שכל כך אוהבים אותו מחכים לו פה. הכלבים והחתולים שהוא ורימון אימצו מחכים לו פה. בואו לא נאכזב את רימון שוב. בואו נחזיר לה את החיבוק האוהב של יגב.
432 מילים של מטי צרפתי הרכבי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.