קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי, מכובדיי השרים, 114 ימים של לחימה קשה, רבת-הישגים אך גם עקובה מדם, והם רוקדים; 136 חטופות וחטופים במנהרות, בכלובי כליאה, ברעב ובקור, מופקרים ומופקרות בגופם ובנפשם, והם רוקדים; משפחות שכולות לא סיימו את אבלות השבעה על הבנים שנפלו בשבוע שעבר, והם רוקדים; 200,000 מפונים, פליטים בתוך ארצם, חסרי אופק ותקווה, והם רוקדים; אלפי מילואימניקים מאבדים את עסקיהם ורואים את מפעלי החיים שלהם קורסים, והם בריקודים; רצועת ביטחון בתוך השטח הריבוני של מדינת ישראל בצפון הארץ, במקום מעבר לגבול, והם בריקודים; הם רוקדים באקסטזה, קרוב ל-30 שרים וחברי כנסת, וראש הממשלה – הוא שותק. בעצם לא שותק אלא מתנצח עם עיתונאי שחזר משירות מילואים של 100 ימים, כי הוא זה שנלחם בחמאס, לא חיילי הסדיר והמילואים הגיבורים.
ותעשו לי טובה, אל תספרו לי על המשמעות העמוקה של הריקודים והשירים האלה, כי יש ריקודים ויש ריקודים. והריקודים בכנס הקיצונים אתמול בבנייני האומה לא היו ריקודים של דבקות וכמיהה לנחמה אלא ריקודים של כוחנות, יהירות וניתוק מוחלט מן המציאות הכואבת והקשה שנכפתה עלינו. ולא, לא רק עניין של חוסר טעם וגסות לב היה שם. דוברי מפלגות המרכז, ובמיוחד אלו שיושבים סביב שולחן הממשלה ובספסלי הקואליציה, צדקו כשדיברו היום על הפגיעה הקשה בתחושת הלכידות, אבל הם שכחו שלא רק בכך מדובר. הריקודים אתמול היו ריקודים של טרנספר, ריקודים של גירוש המוני, ריקודים של חבלה עמוקה בערכיה של מדינת ישראל והציונות, במעמדה הבין-לאומי של ישראל ובשותפות הגורלית שלה עם ארצות הברית, מדינות המערב ומדינות ערב המתונות. פדויי השם ישובון ושבו ציון ברינה, כך הם שרו אתמול בקולות עולצים.
אבל האמת העצובה צריכה להיאמר: לא החטופים והחטופות הם פדויי השם שעמדו לנגד עיניהם אלא אותם ישראלים המבקשים לשוב ולהתנחל בלב האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. הם הפדויים שאותם רקדתם אתמול.
בניגוד לאמונה הפוסט-ציונית שלכם, אנחנו כבר שבנו לציון. עכשיו התפקיד שלנו הוא למנוע מקנאים כמוכם להחריב את הבית השלישי.
295 מילים של גלעד קריב. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.