תודה רבה, אדוני. קודם כול, אני רוצה לשבח את חבר הכנסת אלי רביבו, יושב-ראש הוועדה, על שלושה חודשים שבהם עובדים יום-יום בנושא של עובדים זרים. ואני חלק מזה. אני רוצה לספר לכם, שתדעו, שאנחנו נמצאים באירוע שמשפיע על המשק הישראלי וישפיע להרבה מאוד שנים. שלשום בוועדת הכספים הגיע הנגיד, וחזר שלוש פעמים על המשמעות של מחסור בתשתיות ובנייה במדינת ישראל ואיך זה ישפיע על האינפלציה ועל יוקר המחיה.
אני אספר לכם עוד דבר: אתמול בוועדת עובדים זרים קיבלנו נתונים על כמה עובדים זרים הגיעו מהיום שהתחלנו לטפל בנושא הזה, וגם על מי עוצר את הבאת העובדים הזרים. אתם יודעים כמה הגיעו, כמה הגיעו מאותו יום? תנחשו, תזרקו מספר. אפס. אפס עובדים זרים. אפס. לא שניים, לא אלף – אפס עובדים זרים. אני לא רוצה להאשים אף אחד – רביבו, אתה רוצה, תאשים אתה – אבל יש מעצור של אנשים אינטרסנטיים. אני קורא לזה חצי מַאפְיה. מונעים הגעה של עובדים זרים למדינת ישראל ממדינות שאנחנו רוצים שהם יגיעו מהן, כי ברגע שרשות האוכלוסין במשרד הפנים פועלת ופותחת ועושים הסכמים בילטרליים – ועשיתם עבודה נהדרת – יש שם מעצור, שמונע מאותם עובדים להגיע. הם לא מגיעים. זה משפיע על הבנייה ועל התשתיות וישפיע על הילדים והנכדים שלנו. צריך להגיד את האמת.
עכשיו, לגבי החוק הזה, אמר נכון שר הפנים: צריך להבדיל בין מסתננים לבין עובדים זרים שבאים לטפל בסבא ובסבתא שלנו. אותם עובדים זרים שבאים, אנחנו לא יכולים למנוע מהם להעביר כסף למשפחות שלהם. כי מה יקרה? הם לא ירצו להיות פה. מי יטפל בסבא ובסבתא שלנו?
אנחנו צריכים לחבק אותם ולהגיד להם תודה, כי הם עושים פה עבודת קודש למען ההורים שלנו – אנשים חולים, אנשים שצריכים אותם. אז בואו נפריד: יש מסתננים ויש עובדים זרים, שבאים לפה לעשות עבודת קודש. עם מה שאמרת בסוף אני מסכים: צריך לחזור לדיונים וצריכים לתקן את החוק הזה. צריכים לעשות אותו חוק חכם: להוציא את המסתננים, ולהשאיר באהבה גדולה את הפיליפינים, שבאים ושומרים על ההורים שלנו. תודה רבה.
314 מילים של סימון דוידסון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.