קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, למען הסר ספק, הינה אני אומרת לך, ואני אומר זאת שוב: אוי ואבוי אם ייפגע פה שליח ציבור, אלוף, קצין, כל אדם, בוודאי ובוודאי מי שעושה את מלאכתו כלפי הציבור. בוודאי שאני מגנה כל איומים, הסתה או פגיעה, למען הסר ספק – ואפילו לא אמרתי "אבל". אבל רק אמרתי: בואי לא ניתמם. אני הלכתי, בזמנו, כשהייתי יו"ר הוועדה לביטחון פנים, עם השר עמר בר לב ללוויה של לוחם הימ"מ הגיבור נעם רז; הייתי בלוויה הזאת בהר הרצל. עמדתי בצד, כשבנו של הלוחם, זיכרונו לברכה, אמר לשר עמר בר לב: הדם של אבא שלי על הידיים שלך. בתוך הלוויה. אני לא אשכח את זה לעולם. ואני מזכירה, נעם נהרג בתפקיד שלו בשכם, כשקיבל כדור אחד מתחת לאפוד הקרמי. ולמרות זאת, למדנו להכיל את הביקורת, ללמוד ולהבין שיש אנשים שפועלים מתוך הצער שלהם.
והינה אני אומרת לך, גם עמר בר לב, גם אילת שקד, גם סילמן, כולם היו מאובטחים רק בגלל חשש לפגיעות של יהודים. על עמר בר לב לא היה איום של ערבים, היה איום אך ורק של יהודים. אז כן, בסוף, כשאתה נמצא בתפקיד ציבורי – חלילה, שאף אחד לא ייפגע, אבל לבוא ולהיתמם כשאת מקבלת – את רוצה לראות את הפלאפון שלי? את רוצה לראות איזה איומים אני מקבלת על החיים שלי? ממי לא? מפרו-פלסטינים, מאנשים שתומכים במחנה שלכם, שאני לא באה להם בטוב. ולא דיברתי על הקללות, ולא דיברתי על ה"תרנגולת", ולא דיברתי על הערות שוביניסטיות ומיזוגניות. לפעמים אני שמה את האפוד הקרמי ונכנסת.
אז בואי נחסוך את כל המלל הזה. גם אותנו תוקפים יום-יום, את הנשים אפילו תוקפים יותר. ועדיין, מה לעשות, נבחרתי לתפקיד הזה, ואני מקבלת את זה. זה לא נעים לי, זה קשה לי, אבל זה חלק מהמהות.
אני אומרת לך, אני מגנה, שחס וחלילה לא יתקפו אותך, אבל אם את, בתור שרה בממשלה, באה לפה – ואת לא טוקבקיסטית, את לא איזו פעילה כמו בכנסת העשרים כשהיית מסתובבת כאן – את שרה בממשלה, ואת אומרת: מה ששב"כ אמר, לא בטוח שזה נכון – אז זו בושה. ואני לא אחזור בי משום מילה, וזה לא אומר לרגע שאני מתירה את דמך. חס וחלילה, חס ושלום. אבל את עומדת כאן, אומרת על השב"כ, ואני אגיד לך שזה בושה, כי כן, ביום שנציבת שב"ס מסיימת תפקיד בזמן מלחמה, שהמפכ"ל מוחזק, שאתם באים ואומרים: אלה כן נופלים, לא נופלים – אז לעמוד פה ולהגיד שהשב"כ לא בטוח צדק זה בושה וחרפה.
במקרה החבר הכי טוב שלי יצא ביום שבת – מ-7 באוקטובר הוא כבר מג"ד שם. הוא יצא ואמר לי: מירב, הדבר שהכי קשה, הכי קשה, זה כל המלחמות שאתם מנהלים בבית הזה. תודה רבה.
422 מילים של מירב בן ארי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.