קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, גברתי היושבת-ראש. כשאני חוזרת הביתה ורואה בלגן, כלים, לכלוך, שום דבר לא מסודר, אני שואלת את הילדים: מי עשה את זה? אז הם אומרים לי: לא, זה לא אני. הבן אומר: זה לא אני; הבת אומרת: זאת לא אני; הכלב שותק, כנראה הוא בכלל לא קשור לעניינים. בעלי גם כן אומר: לא, לא, לא, לא ראיתי, לא שמעתי. זה בדיוק מה שקורה פה אצלנו במדינה. הצבא אומר שהוא סיפר לראש הממשלה על מה קורה ועל כל האזהרות, וראש הממשלה אומר: סליחה, לא שמעתי, לא ראיתי, לא הייתי שם. ואז זורקים את האחריות – חלילה, לא אשמה, אנחנו כבר למדנו שאחריות ואשמה אלה שני דברים שונים – אחד על השני.
אם יש ראש ממשלה שלא ידע, אז הוא ראש ממשלה כושל, כי כל האנשים שיושבים בתפקידים עכשיו ובעבר – הוא מינה אותם. אם הוא לא ידע, המינויים שלו היו לא טובים, כולל רמטכ"לים לשעבר, כי לא סיפרו לו. ואם הוא ידע ולא עשה שום דבר, זה כבר סיפור אחר.
זאת אומרת, או שיש שם בעיה בהבנת הנקרא; אם ראש הממשלה אולי קצת סנילי בהבנת המציאות בכל המינויים שלו וכל האנשים שיושבים בתפקידים – אז מה אני צריכה אותו? 16 שנה הוא ראש הממשלה. יש לי בעיה מאוד קשה עם זה: אם הוא לא שמע, לא ידע, לא ראה – אחלה, מה אני צריכה אותו? אגב, בדברים אחרים הוא מה זה פיקח, הוא יודע הכול. על חוק המתנות, אם מישהו זוכר פה, ידעו כל פסיק ונקודה; על חוק הנבצרות ידעו כל פסיק ונקודה. אז זה כנראה סלקטיבי מאוד. מתי שנוח – יודע; מתי שלא צריך ולא נוח – מאבד את ההכרה ואת הזיכרון.
אגב, יש לי הרגשה מאוד מאוד ברורה, גברתי היושבת-ראש, שמי שמנהל היום את מדינת ישראל זה ממש לא ממשלת ישראל. אנשים אחרים לגמרי מנהלים אותנו. אגב, הם גם לא לוקחים אחריות, וכמובן לא אשמה, אם חלילה יהיה פה הטבח הבא. בצפון או בדרום, זה רק עניין של זמן, כי חמאס, חיזבאללה ותותים וחות'ים ושמותים רואים את ההתנהגות שלנו.
אז מי שמנהלים היום את מדינת ישראל זה ג'ו ביידן, זה ולדימיר פוטין ויחיא סנוואר. הם מנהלים אותנו, הם מנהלים לנו את המציאות, כל אחד מהזווית שלו – את מי נשחרר, מתי נתקוף, מה נביא, מה נעשה. והקבינט? הקבינט עושה פוזות. כל פעם אני רואה את קבינט המלחמה בפוזה, בטון חריף, תוקף עם תנועות הידיים. אז לא ביבי, לא בני ולא גדי מנהלים את המדינה, וזאת בושה וחרפה לנו. שוב פעם, מי שמנהל זה יחיא סנוואר. תתביישו לכם, כל המחנה הזה, תתביישו. הבאתם אותנו לאסון וממשיכים להביא אותנו לשם.
409 מילים של יוליה מלינובסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.