תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מה עם השרה? ענתה למה על חשבוני נסעה לטיול שורשים במרוקו? או בגלל שזה מרוקו מותר? מזל שאי-אפשר לטוס ללוב.
לא את, השרה. כן.
לא יפה? ביקורת לגיטימית של אופוזיציה.
האמת שהייתי פה, והיא שיקרה.
אה. אז בוא, בצלאל, אני, מכיוון שיש לי ארבע שנים איתך שבהן אני ישבתי וישבת לצידי, בימי הזוהר שלנו, אתה יודע, בוא ואני אגיד עליך משהו.
תגיד, כמה שנים ישבנו ביחד?
אתה, בניגוד אליה, לפחות יש לך מילה, אז עזוב, עזוב, עזוב, שחרר את האירוע, למה – בוא, יש לי איתך ניסיון ואיתה ניסיון, לצערי.
אבל אני רוצה לדבר על השר עם התואר הכי ארוך בממשלה, הלוא הוא ידידנו השר דודי אמסלם, שהוא השר לשיתוף פעולה אזורי, שר במשרד המשפטים, השר המקשר בין הממשלה לכנסת, יו"ר ועדת השרים להפרטה, וכמובן, לב העניין – השר האחראי לרשות החברות. שיתוף פעולה אזורי פחות מעניין; רשות החברות – בהחלט מעניין.
השבוע הוא עלה בתוכנית של קלמן ליברמן, ואני מאזינה קבועה לתוכניתו. הוא אמר שהוא מנסה למנות לתפקיד בכיר את חברו הטוב, והוא לא מבין מה הבעיה. אחרי זה, מה שנקרא, כדי להוסיף לאירוע, הוא גם בא לקרן מרציאנו בערוץ 12 ואמר לה שהוא בסך הכול מנסה למנות חברים, ומה רוצים ממנו, מהשר לשיתוף פעולה בין חברים? הרי הדבר הכי בסיסי בלהגיש קורות חיים זה קודם כול לרשום "אני חבר של דודי אמסלם". הסעיף השני, אגב, במה שהוא אמר אצל קרן מרציאנו, זה שאם הוא חבר מרכז ליכוד זה יתרון. זאת אומרת, אם פעם היינו כותבים קורות חיים, ונגיד שפה נוספת זה יתרון, היכרות עם המערכת הציבורית, התמחות בלשכה זה יתרון – עכשיו היתרון זה "אני חבר מרכז ליכוד". אגב, לחובבי הז'אנר, אני גם מציעה להוסיף סעיף בקורות חיים: הצבעתי ליכוד, אני עדיין מצביע. זה נורא חשוב. אגב, לא בטוח ש"ס, עוצמה יהודית, לא הייתי סגורה עליכם, אבל לגבי דודי אמסלם והמינויים – חבר מרכז ליכוד.
תשמע, אופיר – איי, אתה מודע, 15 שנים אתם בשלטון.
אוי, גנבו לי, אכלו לי.
מה תודה רבה? בצלאל דיבר איתי רבע שעה. סליחה, אתה תחזיר לי את הדקה וחצי של בצלאל.
סליחה, סליחה, סליחה, מכיוון שיש איש חכם אחד שקוראים לו משה כחלון, שאמר לי: מירב, אכלו לי ושתו לי זה לא אידיאולוגיה, אז בוא אני אסביר לך משהו, אופיר כץ. אנחנו היינו שנה בשלטון, זהו; אתם 15 שנים. אם יש מישהו שמידר אוכלוסיות מהפריפריה, זאת העבודה שלכם. תפסיקו כל הזמן להגיד: שנה אתם בממשלה – לא. ואתה רוצה שאני אגיד לך משהו? אני עשיתי קורס דירקטורים, וכשאני מוניתי לדירקטורית, לא מוניתי כי אני חברה של מישהו – כי אני אישה עם כישרון חיים, ולא כתוב לי בקורות חיים שהצבעתי לאף אחד.
אוה, הינה, שרת התעמולה, את רוצה שאני אענה לך?
את רוצה שאני אענה לך? את רוצה שאני אענה לך ברצינות? תקשיבי, לשמוע אתכם – – –
רגע, אבל אם השרה שואלת, לפחות תן לי לענות.
אל תדאגו, אין חברי אופוזיציה שמצביעים, אין – הינה, תראו איזה יופי של מליאה. אז אני לפחות אענה לשרה.
כי גם השרה צריכה להבין שמי ששולט כאן במדינה כבר שנים זה הליכוד. תתעוררי, תתעוררי. תסתכלי על בית שאן, תסתכלי – – –
אוי, "אל תצעקי" – –
– – אל תדברי – אני אדבר עם הידיים ואני אצעק, לפחות זה עדיין מותר לי.
מותר לי. אה, את רוצה שנדבר על ה-OECD מבחינת שקיפות, מבחינת מינויים פוליטיים?
כי גם על זה יש לי נתונים. אל תיכנסי איתי לפינה הזאת, כי את יכולה לעלות לפה ולהגיד מה שאת רוצה ולדבר.
אני נותנת לה טיפ, היא יכולה לעלות לפה ולהשיב לי על כל מה שהיא רוצה, כי אני היחידה ששומעת, אוקיי?
תבואי לפה ותדברי. אם תדברי על ה-OECD, אני אגיד לך מה אני חושבת על ה-OECD. מקובל? תודה.
595 מילים של מירב בן ארי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.