קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, סיימתי את דבריי בצוהריים באומרי: נמשיך להתפלל ולקרוא ולפעול להשכנת שלום ולהפסקת המלחמות ומה שמתלווה להן. קראתי גם להנהגת הפלגים הפלסטינים להתחיל בצעד הומניטרי: לשחרר לאלתר את השבויים שבידיהם, במיוחד זקנים, נשים, ילדים. הדגשתי שערכי האסלאם מצווים עלינו לא לכלוא נשים, ילדים וקשישים. הדגשתי שסעד הומניטרי זה מתבקש באופן מיידי. כמו כן, הפצרתי בממשלת ישראל לאפשר סיוע הומניטרי מיידי – במיוחד תרופות, חלב לתינוקות – ולא להתעלם מסבלם של אנשים חפים מפשע, שאין להם כל קשר לטרגדיה שהתחוללה בשבת בבוקר ובהמשך היום.
אנחנו נמשיך לדגול בחזון של שלום, של ביטחון לכל יושבי הארץ, של שותפות וסובלנות בין שני העמים. אנחנו נכשלנו. במשך 30 שנה התנהל – או התחיל כאן – תהליך של פיוס, של שלום, של ניסיון להגיע לפשרה ולהסכמה, שנוכל לחיות ביחד ערבים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בשלום, בביטחון, בשותפות ובסובלנות. לא עשינו די. לא טיפלנו בעשבים השוטים; לא טיפלנו בקיצוניות; לא טיפלנו בדה-הומניזציה שעושה כל צד לצד האחר. ולכן לא נופתע אם המראות המזעזעים שקרו ביום שבת קורים שוב.
אדוני היושב-ראש, הייתה לי הזדמנות פעמיים לנאום ביום השואה, ולמדתי שם שאחד היסודות בנאומים כאלה הוא שחייבים להגיד: לעולם זה לא יקרה. לכן, לא מספיק להגיד מילים – צריכים להכשיר קרקע, לקרב את האנשים, לטפל בתרבות שמקבלת את האחר, שמביעה סולידריות, אמפתיה, עם האחר, כדי שנוכל לחזור ולטעת את התקווה ולאפשר לכל תושבי ארץ הקודש להסתכל קדימה לעתיד ולהשכין שלום.
שנזכה לימים של חיים בסובלנות, באחווה, בחמלה, ולא נצטרך עוד לעמוד ולהתמודד עם מראות והשלכות קשות של האירועים כמו שהיה ביום שבת. תודה רבה.
248 מילים של מנסור עבאס. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.