הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד הנשיא, כבוד נשיא בית המשפט העליון, אדוני ראש הממשלה, ביקרתי אתמול את ניצולי בארי בים המלח ופגשתי את יעלי – שמה כשם בתי. היא בת 13, קטנה ודקה עם תלתלים ארוכים. הרגו את החבר הכי טוב שלה. הוא היה בגילה. מה אתה אומר לילדה בת 13 שכבר ראתה מקרוב את תמצית הרוע האנושי? רק בדרך חזרה צפונה הבנתי מה הייתי צריך לספר לה – הייתי צריך לספר לה שאבא שלי היה בדיוק בגילה כשהוא היה בשואה. רצחו את אבא שלו, רצחו את רוב החברים שלו בכיתה שלו, ובכל זאת הוא גדל להיות איש שמח, שאכל הרבה וצחק הרבה. התשובה שלו למוות הייתה שהוא בלע את החיים בתאווה – חלק מכם הכרתם אותו; אדוני הנשיא, ודאי – כי חוזרים לחיים; גם מהתופת הכי גדולה חוזרים לחיים, בכאב, בכעס, זה לוקח זמן, לא תמיד יודעים מאיפה להביא את הכוחות, אבל חוזרים. יעלי היא חלק מהסיפור הישראלי הגדול שאומר שהכאב הוא חלק מהחיים, אי-אפשר להימלט ממנו, אבל הוא לא כל החיים.

אתמול נפתח מפעל הדפוס של קיבוץ בארי. אין תושבים בבארי, יש רק בתים שרופים וכתמי דם ומטחי רקטות, אבל 30 עובדים חמקו לשם עם ליווי צבאי, ומכונות הדפוס הכבדות הותנעו באנחה וחזרו לייצר כרטיסי אשראי וכרטיסי ברכה; חזרו לעבוד כמו לב שנדם וחזר לפעום אחרי מכת חשמל.

בימים האחרונים כולנו אומרים אותו דבר – שנמשיך עד הניצחון, כולנו יחד עד הניצחון. יש רק שאלה אחת שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו: איך נראה הניצחון הזה? מה משמעותו? איך ייראו החיים שלנו אחרי שננצח? יש לניצחון את החלק הברור מאליו שכולנו מבינים וכולנו שותפים לו: אנחנו נמגר את החמאס. לחלוטין. הטעות רבת-השנים לא תחזור על עצמה. אי-אפשר לחיות לצידו של ארגון טרור רצחני. יש רק דרך אחת שבה זה יכול להסתיים: אנחנו נחזיר את החטופים הביתה, ולא יהיה חמאס בעזה. זה ייקח זמן. זה יצריך שימוש בכוח רב. אם העולם לא יאהב את זה – שלא יאהב את זה. לא הילדים של העולם נרצחו – הילדים שלנו נרצחו; החבר הכי טוב של יעלי נרצח. אנחנו צריכים לוודא שהאיום הזה לעולם לא ירחף מעל ראשה, ואנחנו לא נעצור עד שנוודא את זה.

אלא שזה לא הניצחון, זו רק הדרך אליו. הניצחון האמיתי הוא לא מה שיקרה לאויב אלא מה שיקרה לנו. הניצחון האמיתי טמון בשאלה איך אנחנו נצא מזה. כבר עשרה ימים הישראלים אומרים אחד לשני: אחרי מה שקרה, לא נהיה אותה מדינה. אני מסכים, אני רק מזכיר לכולנו: זה תלוי בנו איזו מדינה כן נהיה.

המערכת הישראלית קרסה מפני שהיא התנתקה מהדנ"א הערכי שלה. ישראל תמיד אמרה לעולם: אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ואנחנו המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון. רק שכחנו – שני הדברים האלה לא מנותקים זה מזה; הם סיבה ותוצאה. אנחנו חזקים מפני שאנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית. אנחנו טכנולוגיים ויצירתיים יותר מאויבינו מפני שאלה כוחות שצומחים רק בחברה חופשית ופתוחה. אנחנו סיפור הצלחה כלכלי וצבאי מפני שאנחנו מדינה שבה יש חירות ושוויון ושלטון החוק. מקור הכוח שלנו הוא שאנחנו לא מבינים רק כוח – אנחנו מבינים יותר מזה. אירועי 7 באוקטובר הם תזכורת לכך שהעוצמה הגדולה ביותר שלנו היא לא הגדר אלא האנשים שחיים מאחוריה; העוצמה שלנו נובעת מהרעיונות שאנחנו מאמינים בהם, מערכים של מגילת העצמאות, מחזונם של נביאי ישראל.

אתמול בלילה נסעתי בדרך חזרה משדרות, והייתה לי שיחה ארוכה עם הדר. היא בת 19 וחצי, תצפיתנית בבסיס כיסופים. היא סיפרה לי מה קרה לה: על ההתקפה, על הריצה לחמ"ל, ואיך תוך כדי שהיא שמה חוסמי עורקים לפצועים היא מכווינה בקשר את המסוק כדי שהוא יפגע במחבלים שהיו על הגג. היא סיפרה גם איך היא הסתתרה בארון עד שבלילה באו לוחמי אגוז והוציאו אותה משם. כשהריצו אותם החוצה, היא ראתה חבר טוב, לוחם, מוטל מולה מת. איך אני אצא מזה עכשיו? היא שאלה אותי. איך אני אמשיך? אני אמרתי לה שיש חירות אחת, יש חופש אחד שאף אחד לא יוכל לקחת ממנה – אף מחבל, אף טרוריסט: אף אחד לא יכול לקחת ממנה את החופש לבחור לפי איזה ערכים היא רוצה לחיות. אם את רוצה לחיות ולהיות בן אדם טוב וישר ושמח וחם ואוהב, זו בחירה שלך ושלך בלבד. היא לא בשליטה שלהם, והם לא יכולים לקחת אותה ממך. זה נכון לגבי הדר וזה נכון לגבי המדינה. בשביל לבנות את מה שנהרס, אנחנו צריכים לפעול בתנועת מלקחיים, לעשות שני דברים: הדבר הראשון הוא להתמודד עם הסכנה ולנצח אותה; הדבר השני הוא לתקן את המערכות שמגינות על חיינו וקרסו, להחזיר את האמון שלנו בעצמנו, בכוחנו הפנימי, במדינה שלנו.

אנחנו נצא מהאסון הנורא שפקד אותנו דרך זה שנבנה הכול סביב הערכים הטובים שאנחנו רוצים לחיות לפיהם. ברחבי הארץ כולה יש כרגע, בעודנו כאן, מאות אלפי גילויים מרגשים, מעוררי השראה, של עזרה הדדית, של סיוע לאחר, של התנדבות, של מחויבות אחד לשני. הרוח הזו של הישראליות היא תמונת הניצחון שלנו. זה הניצחון הגדול שלנו על תרבות השנאה והמוות של חמאס. בכל פעם שאנחנו בוחרים להיות טובים וערכיים, אנחנו מנצחים את חמאס; בכל פעם שאנחנו בוחרים לתת אמון אחד בשני, אנחנו מנצחים את חמאס.

האנשים שמתו בשבת שעברה הם המורים שלנו, השוטרים שלנו, החברים שלנו והילדים שלנו. הם כל מה שטוב בנו. לא מספיק שנזכור אותם; אנחנו צריכים להיות ראויים להם. הרבה אנשים מפקפקים היום ביכולת שלנו להיות ראויים להם. אני לא. תסתכלו אחורה על ההיסטוריה שלנו – בכל פעם שהיינו צריכים למצוא בתוכנו את הכוח, מצאנו אותו; בכל פעם שעמדנו מול הרס ודם ואש ותימרות עשן, בחרנו לבנות מחדש, ומתוך החורבות בנינו עולם טוב יותר. זה הולך להיות קשה. זה תמיד קשה, אבל עשינו כל כך הרבה פעמים את הבלתי-אפשרי, שאין לי ספק ביכולתנו לעשות אותו שוב. אויבינו תמיד חשבו שנישבר מול הקושי, ותמיד הופתעו כשהם גילו שהקושי מוציא מאיתנו את המיטב.

אני אומר מפה ליעלי ולהדר: התשובה שלכן לטרור ולמוות תהיה החיים שלכן, הדברים המופלאים שתעשו בחייכן. התשובה של כולנו לטרור ולמוות תהיה מדינה טובה יותר. המטרה שלנו היא לא לסיים את המלחמה ולחזור אחורה – המטרה שלנו היא לנצח במלחמה ולהיות טובים יותר ממה שהיינו. המטרה שלנו היא להחזיר את האמון בין הבית הזה לבין אזרחי ישראל. המטרה היא שיעלי והדר ידעו שאנחנו פה בשבילן ותמיד נהיה.

מדינת ישראל מסרבת לחיות חיים של פחד ואלימות. חפצי חיים אנחנו. התנ"ך בספר תהילים אומר לנו שלהיות חפצי חיים פירושו גם להגדיר איזה חיים אתה חפץ שיהיו לך: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב; נצור לשונך מרע וּשפתיךָ מִדַּבֵּר מרמה; סור מֵרע וַעֲשה טוב בקש שלום ורדפהו". אמן.