כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אני ביקשתי להתנגד בנושא הדיור הציבורי מהסיבה הפשוטה – אני לא יודעת אם יש כאן חבר כנסת נוסף שגר וגדל וחי בדיור ציבורי – – –
אתה, אוקיי.
גם אתה, אוקיי. אז אני חושבת שאתם – – –
אוקיי, אז כמי שגדלה בפריפריה – ולצערי, אני אומרת לכם שבתקופה מסוימת בחיי גם לא הייתה קורת גג לראשנו, ואז גם היה צריך לפלוש לבית, מאיר, כי לא הייתה ברירה – למשפחה מרובת ילדים, לגור ברחוב. אני יודעת להגיד שדיור ציבורי הכרחי מאוד למשפחות מסוימות שלא יכולות להגיע לדיור.
אני גם יודעת שההחלטה – אני בזמנו שוחחתי עם רן כהן, שהביא את הצעת החוק, שדיבר על למכור את הדיור הציבורי לאנשים. אמרתי לו: מה עשיתם? הרי חיסלתם את מאגר הדיור הציבורי לאחרים. אז הוא אמר לי: כן, כי רק חלק מהחוק מומש – רק היכולת למכור, אבל לא היכולת לקנות, כי לא קנו דירות נוספות. ואני חושבת שכל הצעות החוק שמובאות היום – המגמה שלהן, הרצון, הם טובים, אבל בעיניי, דיור ציבורי צריך להיות מונגש לאוכלוסייה שזקוקה לזה מאוד ללא מגבלת זמן, לאמור, לא צריך להיות – – –
שהמדינה תבנה. שיהיה יחס ישיר בין הצרכים של האוכלוסייה, הגידול, הדמוגרפיה של האוכלוסייה, לבין מה שהמדינה מעמידה לאזרחיה, וללא מגבלת זמן ותוקף שיהפוך את החוק הזה לפוליטי, אלא שזה יבוא ממקום של רווחה ומתן מענה למי שכל כך זקוק לזה. תודה רבה.
223 מילים של אורנה ברביבאי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.