קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אחרי לילה כזה אנחנו לא נשלח אתכם במתח. אז אני אשלים את הסיפור, רק אתן תקציר לטובת מי שלא היה או מי ששכח בגלל השעה.
הילד הגיע לבית ספר שבו המורה אמרה מה מציירים, איך מציירים ובאילו צבעים מציירים. ואז הוא עבר לבית ספר חדש אבל פחות משוכלל, עם הרבה מדרגות. כשהמורה אמרה לו לצייר פרח, הוא פשוט ישב וחיכה. היא עברה בין הילדים, ואמרה לו: אתה לא מצייר? אתה לא רוצה לצייר? הוא אמר לה: בטח שאני רוצה. היא אמרה לו: אז למה אתה לא מצייר? הוא אמר לה: כי אני מחכה שאת תראי לנו מה מציירים. היא אמרה: אתה בוחר מה מציירים. הוא אמר לה: אבל אני צריך שתגידי לי איך מציירים. היא אמרה לו: אם אני אומר לכם איך מציירים, איך אני אדע מי צייר מה? ואז הילד בעצם לקח את כל הצבעים שלו והתחיל לצייר בכזו חדווה את הפרח שהוא בחר בצבעים שהוא בחר, והוא שמח מאוד שהוא בבית הספר הזה, למרות שהיו בו הרבה מדרגות ולא הייתה בו דלת ישר ליציאה, והוא היה יכול להביא את עצמו לידי ביטוי.
לא. כי בסוף אנחנו מדברים על שתי תפיסות עולם חינוכיות של ילדים שנמצאים במקום או בעולם שבו המורה אומר מה צריך, איך צריך, מדקלם להם את התשובות. אתם מכירים את זה בטח מהלימודים שלכם: המורה מכתיב, הילדים באים למבחן ופשוט שופכים את מה שהמורה הכתיב להם, אל מול מה שאנחנו רוצים לפתח אצל הילדים שלנו: שיהיו לומדים עצמאיים, שיהיו יצירתיים, שיהיו סקרנים, שיביאו את עצמם לידי ביטוי וכך גם יוכלו לזכור לאורך זמן את מה שהם עשו בבית הספר. זה מה שעומד בבסיס הרפורמה שאנחנו קידמנו במערכת החינוך אל מול מה שהחזירו עכשיו אחורה, ואני מאוד מקווה שיעשו תיקון.
ב-50 השניות שנשארו לי אני רוצה לברך את השאר בן גביר. השר בן גביר, אני מוכרחה להגיד לך ברמה האישית – אני מתרגשת שאתה פה. אני באמת דאגתי לך בזמן האחרון, ואגיד לך גם למה.
רצח רודף רצח, מקרה אלימות רודף מקרה אלימות, ואתה – לא רואים אותך. נעלמת. עד לפני שהיית שר, היית בכל מקום עם האקדחים, עם כל האנשים, היה הרבה מאוד רעש, בלגן; אבל הינה, כמו שאתה רואה, החיים הם לא קמפיין. בסוף יש פה מציאות, ויש פה אחריות. ואתה הבטחת לכולנו.
נכון. עשרה נרצחים, הרבה מאוד מקרי דקירה, הרבה מאוד קטטות.
והשר בן גביר – איננו. אז אני מאוד מקווה בשביל כולנו שתעמוד במה שהבטחת ותדאג לביטחון האישי במדינת ישראל. בינתיים זה לא ממש קורה.
402 מילים של יפעת שאשא ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.