הקטל הגואה בכבישים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, אני שמחה לראות פה את שר הבריאות וחברי כנסת נכבדים, אז לפני שניכנס לעניין שלשמו עליתי, שתי הקדמות: הראשונה – לומר לחבר הכנסת רם בן ברק בקשר לריאיון שלו ברדיו צפון: תתבייש. הוא ישמע את זה – תתבייש.

תתבייש. את רוצה גם את להתבייש? תתביישי גם את.

גם את יכולה להתבייש, הכול בסדר.

כן.

זה נחמד, קריאות ביניים – –

יופי. גם אתם יכולים להתבייש, אבל זה לא אליכם, זה מופנה לרם בן ברק – –

– – רם בן ברק, שמדבר על ממשלת שינוי ועל ממשלת איחוד. כן, גם אתם מדברים על ממשלת איחוד ושינוי, אבל מה שאתם עושים זה לשסע, להפריד, לחרחר ריב ומדון. אז כן, אני גאה בזה שאני חובשת כיסוי ראש; כן, אני גאה בזה שאני דתייה. כן, אני גאה בזה, ואף אחד – –

– – גם לא את וגם לא אתם וגם לא רם בן ברק יגרמו לי להתבייש בזה. אז מי שצריך להתבייש זה אתם. תודה.

הדבר השני שאני רוצה לדבר עליו זה מה שאמרתי בנאום הקודם שלי ולא הספקתי כי עמדו לרשותי רק שלוש דקות, וזה על הנוהל המפלה, כבוד השר, על נכים שהם בעצם נכים בגפיים, אבל נוסף לגפיים יש להם גם נכות קוגניטיבית או קורדינלית. הם לא יכולים להניע בעצמם כיסא גלגלים ממונע, ולכן נמנע מהם המימון לכיסא גלגלים ממונע. לא מדובר במיליארדים, מדובר בסכום לא רציני. לא יכול להיות שהאנשים האלה, שמסכנים, לא עלינו יש להם כמה נכויות – למנוע מהם את ה"פריבילגיה".

אני רוצה לקרוא החלטת ועדה שקיבל אחד ההורים, והוא לא מסוגל יותר להניע את הכיסא של ילדו ללא המנוע, ולכן הם נאלצים כל היום להיות בבית. אז הבקשה נדחתה מאחר שכיסא מונע ניתן רק כאשר קיימת יכולת עצמית להפעיל את הכיסא הממונע בבטיחות וכו' וכו'. על פי המידע שהועבר לוועדה, לא קיימת יכולת הנעה עצמית של הכיסא, ולכן, משרד הבריאות אינו מספק כיסא ממונע כדי לעזור לזה שמלווה את הנכה. אבל העזרה היא לא למלווה, העזרה היא לנכה עצמו, שלא יכול להיות כלוא בבית, כי אף אחד לא מסוגל להניע אותו. זה משהו שצריך לתקן. השר, אני מפנה את זה אליך כמשהו שנראה לי רציני, ולפחות להיפגש עם ההורים, כי גם לזה הם לא זכו.

ועכשיו לדבר שרציתי לדבר עליו. לא מדובר פה בכלל בתקציב ושוב מדובר באפליה. אתם יודעים, אני בכנסת האחרונה דיברתי רבות על מתמודדי הנפש ועל זה שהם מופלים לרעה. נקודה. אבל גם דיברנו על סטיגמה, סטיגמה על מתמודדי הנפש שהיא כל כך חזקה, עד שהיא טבועה עמוק גם אצל מקבלי ההחלטות וכותבי החוזרים למיניהם. יש נוהל, כבוד השר, שהוא 30802, שמדבר על נוהל בידוק של כלי רכב ואמבולנסים. הוא הוצא ביום 1 בינואר 2015. הוא מתייחס לכניסת כלי רכב לבתי החולים ולמתקני משרד הבריאות. המטרה של הנוהל הזה, ממש ככתבו, היא כך: להגדיר עקרונות של סינון ובידוק ביטחוני של צוות האבטחה לצורך מניעה וסיכול אפשרות לפיגוע במתקן באמצעות כלי רכב במתווים השונים. כלומר, המטרה של הנוהל היא למנוע פיגוע, ואין כאן שום דבר אחר; כדי למנוע פיגוע באמצעות כלי רכב.

על פי הנוהל הזה, כבוד השר, ישנן הוראות שונות לכלי רכב שונים, לדוגמה, רכב של עובד, רכב של ספק, אמבולנסים ועוד. זה כולל גם רכב פרטי של מבקר. רכב של מבקר – הכוונה היא בין שהוא בא בעצמו לקבל טיפול ובין שהוא בא לבקר מישהו מאושפז. בכל מקרה, ההוראה קובעת כי יש לבדוק את תא המטען, את תא הנהג ולתשאל על כבודה של הנוסעים, כלומר, לפני שהרכב נכנס לשטח של בית החולים על המאבטח לבדוק את הרכב. כאמור, הכול כדי למנוע פיגוע באמצעות כלי רכב.

אז תשאלו אותי מה אני רוצה – אני אומר לכם: אחרי הפירוט של ההוראות השונות ביחס לכלי הרכב, הייתי מצפה שהנוהל יבוא על סיומו, אבל לא, הוא לא בא על סיומו. יש סעיף קטן בין שני תתי-סעיפים שמתייחסים קונקרטית למרכזי בריאות הנפש. למה? ככה. ומה אומרים הסעיפים הקטנים הללו? האם בבתי החולים הפסיכיאטריים יש סכנה גדולה יותר למעשה חבלני? האם בבתי החולים הפסיכיאטריים יש יותר סכנה שמישהו ייכנס אליהם עם רכב כדי לבצע פיגוע? לא ולא. תסכימו איתי כולם שאין לזה שום קשר. אז מה ההוראה הזאת באה לומר? היא נוגדת את חוק שוויון זכויות אנשים עם מוגבלות, היא נוגדת כל היגיון שהוא, אבל צריך – –

אבל צריך – תודה, אני רוצה לסיים. לא די שנפגעי הנפש לא יכולים לבחור – – –

לא די שמתמודדי הנפש לא יכולים לבחור את בית החולים שבו הם רוצים לקבל שירות, וזה כשלעצמו דורש שינוי מיידי, הם מופלים גם פה. אם הם משויכים לתל השומר, נניח, כי הם גרים באזור, אזי זה בית חולים כללי, ולכן הם יכולים להגיע עם הרכב לתוך בית החולים עד המחלקה שהם צריכים להיות מטופלים בה. אבל אם הם משויכים חלילה לשער מנשה, שזה בית חולים פסיכיאטרי ולא בית חולים כללי, הם לא יכולים להיכנס, למרות שהוא גדול פי כמה וכמה מתל השומר – הם לא יכולים להיכנס עם הרכב לתוך בית החולים. הם חייבים להשאיר את הרכב שלהם מחוץ לבית החולים, ואז במקרה הטוב להיכנס רגלית לבית החולים, לחכות לשאטל, שלפעמים זה כמה דקות ולפעמים זה הרבה יותר, ולנסוע בתוך רחבי בית החולים עד שהם מגיעים למחלקה שבה הם צריכים לקבל טיפול.

ואני שואלת אתכם: מתמודדי נפש שצריכים לקבל טיפול, לפעמים מצבם לא טוב, הם צריכים את הרכב שלהם או רכב של בן משפחה שלהם שייכנס עד המחלקה, ולא שהם ייכנסו רגלית ויצטרכו לחכות בתחנת אוטובוס בתוך בית החולים כדי לעלות יחד עם עוד אנשים. יכול להיות שיש בהם חרדה, יש להם כל מיני התקפות כאלה ואחרות – למה שיחכו לאוטובוס? למה שיפלו אותם? למה הם לא יכולים להיכנס עם הרכב שלהם לתוך בית החולים? אין שום סיבה בעולם שהדבר הזה יקרה.

שום סיבה שבעולם. ולכן, הנוהל הזה הוא נוהל גרוע וצריך לתקן אותו, צריך לתקן אותו מיידית. פניתי לשר – לא קיבלתי שום תשובה, כבוד השר. גם אם תדבר עם השרה האחרת, אני יודעת שאתה מקשיב, וחבל שאתה לא מקשיב לי, אבל לא קיבלתי שום תגובה. כן פניתי למנכ"ל פרופסור נחמן אש, שכן חזר אליי ואמר שמקימים ועדה, שולחן עגול. על מה שולחן עגול? למה צריך להפריד בין בית חולים פסיכיאטרי לבין בית חולים כללי? למה? בעניין שהוא עניין ביטחוני, בגלל חשש לפיגוע, אין לי שמץ של מושג למה צריך את ההפרדה הזאת.

אם רוצים לתקן את הנהלים, אם רוצים לשפר את הנוהל בכללותו, שבו, דברו על הנוהל הזה, אין שום בעיה. אבל כרגע, בכל רגע נתון, גם בני משפחה לא יכולים לבקר חולים שמאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים, שחלקם מאושפזים בכפייה ואין להם שום יכולת בחירה, וגם כשהם לא בכפייה, אי-אפשר לבקר אותם. בדרך כלל זה אשפוזים ארוכים יותר מהרגיל. הם לא יכולים לבקר אותם מתי שמתחשק להם, או הם יכולים כי בעבודה פינו להם זמן. הם חייבים להגיע על פי זמנים, הם חייבים להשאיר את הרכב שלהם בחוץ ולהתחיל להיטרטר באוטובוסים בתוך בתי החולים הגדולים. לכן, צריך לאלתר לבטל את אותו סעיף מפלה, ויפה שעה אחת קודם.

צועקת פה כל הזמן חברת הכנסת לגבי הילד מגבעת שמואל. אז את יכולה לצעוק עד מחר. אני מכירה את המקרה ואני יודעת בדיוק מה קורה שם, מה שאת לא יודעת. אף אחד לא הפגין נגד הילד הזה.

מה שאנחנו רצינו לומר, שיש כאן עוד זכויות לעוד אנשים ולעוד ילדים, ולא רק לילד הזה – שצריך לשמור עליו וצריך להגן עליו מכול משמר.

צריך להגן על הילד הזה, אבל צריך להגן גם על הילדים האחרים – –

– – ולתת זכות בחירה להורים לבחור למה לחשוף את הילדים שלהם ולמה לא. אם הם לא רוצים לחשוף את הילדים שלהם בגיל כל כך צעיר לנושא של מגדר, אתם לא תכריעו בשבילם מה לעשות ומה לא לעשות. אז תצעקו עד מחר, תצעקו ותצעקו, כי אתם רק צועקים. לא אכפת לכם שום דבר חוץ מלצעוק.

אז תמשיכו לצעוק, ואני אמשיך לעשות את שלי בשקט ובשלווה למען מתמודדי הנפש, למען המשפחות שלהם, למען מדינת ישראל, למען כל ילדי ישראל, כולל הילדים כולם, לא כמוכם, שאתם רק פופוליסטים ושום דבר אחר לא. תודה.