כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חבריי נכבדים, האמת היא שמי שצריך לצעוק פה היום זה אני, על עוול שחוזר שוב ושוב ושוב, אבל אני לא צועקת. אז אני מצטערת שאני לא צורחת, לא צועקת, כי יש דברים שהם הרבה מעבר לזה.
ביום חמישי האחרון השתתפתי בהפגנה מול משרד הבריאות. התקשרו אליי כמה הורים שהגיעו עם הילדים שלהם בתוך כיסאות גלגלים. כשאני אומרת ילדים, אז ישר אנחנו חושבים על ילדים קטנים, אבל חלקם ממש לא קטנים – חלקם בני 17, 18, 24, 52. ואתם יודעים מה? נשבר לי הלב, כי אנחנו אמורים להיות מדינה רחמנית, מדינה שעוטפת. גם את אלה שהכי נזקקים לנו אנחנו זורקים.
אז ככה: הילדים האלה הם ילדים שיש להם נכות בגפיים. הם לא מסוגלים לנוע. ילדים, שוב, זה לא ילדים, זה אנשים, חלקם מבוגרים, חלקם יותר צעירים. אבל חוץ מזה שהם לא יכולים לזוז, הם קיבלו עוד דברים, כולל הנמכה קוגניטיבית, כולל בעיות קואורדינציה ועוד בעיות רפואיות שלא מאפשרות להם להזיז כיסא מונע. הם לא יכולים. ולכן, למרות שאם לא הייתה להם את המגבלה הנוספת הם היו זכאים להשתתפות של המדינה ברכישה של כיסאות מונעים, בגלל שיש להם עוד צרות – מהם מונעים את זה. העניין הוא אבסורדי. נכון, הנכה הספציפי לא יכול לשלוט באותו שלט שמניע את הכיסא האלקטרוני המונע, החשמלי, אבל המלווים שלו, ההורים שלו, יכולים.
אז לא די שצנחו עליהם שתי צרות – המדינה אומרת: בוא נעשה להם את המצב יותר קשה. בוא נכלא את האנשים הכי מסכנים בתוך הבית שלהם, כי הם לא יכולים לצאת החוצה, כי ההורים שלהם קורסים תחת הנטל. משקל של כיסא גלגלים רגיל הוא 20 קילו. האדם שיושב בתוכו שוקל גם הוא, וככל שהוא עולה בגיל, הוא שוקל הרבה יותר. אי-אפשר לסחוב כזה כיסא, אי-אפשר, לא במעלה ההר ולא בירידה גדולה. הם פשוט נכלאים בביתם, או לחלופין ההורים או המלווים שלהם, הם בעצמם הופכים לנכים ; יש להם בעיות בגב. הם הראו לי, הראו לי נכויות שהם קיבלו ממשרד הבריאות. תראו את האבסורד: הילדים שלהם נכים, וכדי לעזור להם צריך לתת להם כיסא גלגלים מונע, אבל לא נותנים להם כי הם נכים מאוד קשים, ואז מה שקורה הוא שההורים עצמם נהיים נכים, או לפחות, אם לא נכים אז עם בעיות רפואיות מאוד מאוד קשות.
הציבור הזה הוא ציבור שצריך לעזור לו, והאפליה הזו צריכה להיפסק. לא יעלה על הדעת, פשוט לא יעלה על הדעת, שבן אדם שאם הייתה לו רק נכות אחת הוא היה מקבל כיסא גלגלים מונע, אבל עכשיו בגלל שיש לו עוד נכות ויותר קשה להורים – אז לא ניתן לו את הכיסא המונע. ריבונו של עולם, באיזו מדינת חלם אנחנו חיים? אני מקווה מאוד שאנחנו נשכיל לעשות טוב יותר, שמשרד הבריאות יתחשב יותר באנשים האלה, לפחות ייפגש איתם. אבל גם להיפגש איתם הוא לא מוכן. בושה לנו, פשוט בושה.
442 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.