אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בברית המועצות השלטון המרכזי שלט על מערכת החינוך מגן הילדים ועד האוניברסיטה בצורה מוחלטת. השליטה על התכנים החינוכיים סייעה להחדיר את הערכים הקומוניסטיים לחברה. עד כמה שקשה לומר, לפעמים נדמה שמערכת החינוך של מדינת ישראל לוקה במאפיינים קומוניסטיים. הורים ואנשי חינוך שמעוניינים לפתוח מוסד חינוכי לגיל יסודי או תיכון, כזה שמשום מה לא מתאים לאג'נדה של הפיקוח הארצי או המחוזי, נתקלים בהתנגדות של קיר ברזל ובמלחמה חסרת פשרות בהם. ציבור תורני שרוצה להקים תלמוד תורה שמתאים לעולמו הערכי במקום בתי הספר שנמצאים באותו אזור, נאלץ לעבור דרך חתחתים, כי יש מי שחושבים שהם בעלי הסמכות להחליט את מי לאשר ואת מי לא ולאיזה בתי ספר ההורים אמורים לשלוח את ילדיהם. הורים מעוניינים לשלוח את ילדיהם למוסד שנמצא מחוץ לרשות המקומית שלהם, אבל ראש העיר או הרשות לא מאפשר להם, כי יש לו שיקולי תקציב או יוקרה.
זו אותה אג'נדה שעל פיה החליט שי פירון, שהיה בזמנו שר החינוך, שתלמודי התורה ממה שמכונה "המוכר שאינו רשמי", שכבר אז היו מופלים ביחס למוסדות אחרים – לחתוך עוד בתקציביהם, רק כי להורי התלמידים באותם תלמודי התורה יש סדרי עדיפויות ערכיים שונים מאלו של שי פירון והם לא הסכימו להתיישר לאג'נדה שלו. זו בדיוק אותה אג'נדה שבשמה מבקש כעת שר האוצר לפתות מוסדות חרדיים ודתיים-לאומיים בתקציבים גדולים כדי שיתפתו לחנך וללמד דווקא לפי האג'נדה שלו.
הגיע הזמן לומר די. פה זה לא ברית המועצות. להורים יש את הזכות המלאה לבחור את החינוך הנכון בעיניהם לילדיהם בלי שפקידי מערכת החינוך או כל גורם אחר ינסה למנוע זאת מהם בעזרת הכוח שלא לאשר הקמת מוסדות או למנוע תקציבים. בעזרת השם, בממשלה שתקום, נפעל להחזיר להורים את הזכות לחנך את ילדיהם. תודה.
269 מילים של אבי מעוז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.