כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, החוק הזה הוקרא כאן פעמיים לפני, וכנראה היה מושך תשומת לב של חלק מכם, אבל המציאות זימנה לנו גם מציאות לא פשוטה – הבנה של משמעות החוק הזה. כולנו כאבנו עם משפחתו של מוישי קליינרמן. כולנו ראינו את ההורים במצוקה. כולנו ראינו את האחיות בטלוויזיה זועקות לעזרה, והבנו שצריך לתת מענה. בדיונים בוועדה ראינו את חוסר האונים שלהם: הם לא ידעו למי לפנות, למה לפנות, מה מגיע להם, מה לא מגיע להם. האימא אמרה: אני לא יודעת איזה תרופות אני יכולה לתת לילדים שלי, איזה סיוע, כי כשנעלם ונעדר בן משפחה כל המשפחה באי-ודאות. עם השנים זה הולך ומחמיר, מגיע לנושאים מנושאים אזרחיים ומשפטיים ועד בכלל: מה עושים עם הנכסים? לאן הולכים? האם אני יכולה למכור את הבית שקנינו ביחד? מה אני עושה עם ילד שנעלם לי ואני עוברת ברחוב וממשיכה לחפש אותו גם אחרי שבע שנים? כי אין כאן סגירת מעגל אבל. מצד אחד יש כאן אבל על מישהו שחסר שנים, ומצד שני התקווה והייאוש – אולי זה לא סוף פסוק? אפשר לעבור הלאה? אי-אפשר לעבור הלאה?
זאת המהות של החוק הזה – חוק שהתחיל בוועדה, לקח אותו משרד הרווחה, הבין את חשיבות החוק והפך אותו לחוק הרבה יותר רחב. החוק היום מביא כתובת במשרד הרווחה שתיתן מענה. משרד האוצר שם תקציב לחוק הזה. יש כאן תוכנית לטיפול רגשי למשפחות. כל נציגי משרדי הממשלה ייפגשו יחד וייתנו מענה ויהיו נהלים למה שאין, כדי שלא נראה עוד פעם את התמונות הנוראיות האלה. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו סוף-סוף מצטרפים לרשימה של מדינות מתוקנות שחוקקו חוק לטיפול במשפחות הנעדרים. סוף-סוף נוכל להצדיק ולתת להם כתובת.
אני מודה לשר מאיר כהן, שנרתם ועזר והרחיב והפך את החוק הזה למשמעותי יותר. אני מודה לשר האוצר איווט ליברמן, שהשתכנע ותקצב את החוק הזה, למירב בן ארי, יושבת-ראש הוועדה, שהובילה את החוק הזה במהירות וביעילות כדי שנגיע לכאן היום, לחברי הכנסת השותפים – למוסי רז, לנעמה לזימי, שחוקקו חוק במקביל וכולנו יחד – תודה לכל מי שעזר, תודה למשפחות שדחפו כדי שהחוק הזה ייצא לפועל. אני מבקשת ומצפה כמובן מכולנו להצביע בעד החוק. תודה.
334 מילים של נירה שפק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.