ציון יום נציב תלונות הציבור

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני המבקר, מנכ"ל המשרד וצוותו, אני אשיב בשמו של שר המשפטים. ציון יום פניות הציבור בכנסת מדגיש את החשיבות שלנו כשליחי ציבור, החשיבות שאנחנו צריכים לתת תשובות למי ששלח אותנו. ויש צורך בהגברת המודעות לפעילות שלכם כדי שהאזרחים ידעו לפנות. החוסן שלנו כמשטר דמוקרטי מותנה בסוף בסוף באמון של הציבור במערכות. הידיעה שהדברים נעשים בשקיפות, עם בקרה וביקורת, בזמן אמת, בקרה פרלמנטרית וביקורת של מבקר המדינה – כל אלה הם חלק מהמנגנונים שמייצרים אמון בין נבחרי הציבור לבין הבוחרים שלהם ובין האזרחים לבין מוסדות המדינה.

העובדה הזאת רק מתחזקת עם השנים, מכיוון שאמון הציבור נשחק. עכשיו, אני לא עומד להסיר אחריות מהיושבים בבית הזה לשחיקה באמון הציבור. אני נמצא שלוש וחצי שנים בפוליטיקה, ולצערי עכשיו אנחנו מביאים פעם נוספת הצעה לפיזור הכנסת. זה צעד איום ונורא, וכולנו צריכים להכות על חטא בגללו, לא משנה מאיפה אנחנו מגיעים: אופוזיציה, קואליציה, מאיזו מפלגה. זה לא בריא למדינה דמוקרטית שכך זה מתנהל. צר לי שכאלה הם פני הדברים. אני מאלה שמאמינים באמונה תמימה שפוליטיקה בסוף היא כלי לממש תהליכים, לתת מענה לאזרחי מדינת ישראל – –

– – ויש כאלה שמתבלבלים, יש כאלה שנצמדים לאדם ולא לרעיון, יש כאלה שנוקמים. אתה צודק, יש הרבה תופעות פה בכנסת. אני חושב שיש פה בלבול גדול. גם אלה שצועקים כאן, אני חושב שיש להם בלבול גדול.

גם רבנים לא קשורים לעניין הזה, אדוני. אני מציע ללמוד על אבות הציונות ויחסם – – –

ובכל מקרה, מכיוון שכך, ומכיוון שאנחנו שליחי ציבור, אני חוזר – שליחי ציבור, לא שליחי רבנים, לא שליחי אדם, לא שליחי נקמות, לא שליחי חרמות ולא שליחי, אם תרצו גם, היצמדות לאדם בפולחן אישיות – מכיוון שאנחנו רק שליחי ציבור אז מוטל עלינו גם – מוטלת עלינו חובת השקיפות.

מאחורי עומדת מדינה שלמה. מדינה שלמה, אדוני.

אתה יודע למה? מכיוון שאני מתייחס לתפקידי בממלכתיות – –

– – אני דואג גם לציבור החרדי וגם לציבור הכללי. אתם, נדמה לכם שאתם מייצגים אוטונומיה, קבוצה נבחרת בתוך מדינת ישראל.

אני יודע שהסקרים זה התורה שלך. לי יש תורה אחרת.

אתה צעקת פה "סקרים".

באיזשהו מקום לא קראת "לא תעשה לך אלוהים אחרים", אני יודע. אני יודע שהנתק בינך לבין היהדות הוא גדול, ועכשיו האלוהים האחרים זה הסקרים והרבנים – –

– – והאוטונומיה, והציונות זה לא חשוב והדמוקרטיה לא חשובה – –

– – אבל אנחנו – כן, הבנתי, הבנתי על הטלפון הכשר.

זה מאוד חשוב שיש לך ביקורת, אבל אם אתה רוצה – – –

אם העלית את הנושא, ובצדק, אז גם לציבור החרדי מגיעה ביקורת על נבחריו. ואם הציבור החרדי רוצה לנייד את המספר שלו, הוא ינייד את המספר שלו, וגם אם תמכרו להם בעיתונות שזה לא הולך לקרות – זה הולך לקרות בעוד חודש. אז אתם יכולים לספר איזה סיפור שאתם רוצים, אבל המציאות אחרת, ודווקא זה שהכנסת מתפזרת, זה רק מחזק את זה, סתם לידיעתכם.

אז לכותרות, לאלה שקוראים את העיתונים שלכם ולא ערים למציאות – הינה, אני אומר להם, זה הולך לקרות בעוד חודש. גם בנושא הזה כדאי שתהיה ביקורת.

ולכן, המהלכים החשובים והמשמעותיים הם שלכל אזרח תהיה יכולת לפנות לשרי הממשלה ולנבחרי הציבור שלו בכנסת ולמבקר המדינה ולפניות הציבור, כדי שניתן יהיה לבחון ולבדוק כל אחד, כל אחד מאיתנו.

ואני אומר לכם שחלק גדול מהתהליכים, כולל הנושא של הטלפונים הכשרים, כולל זה שאזרחים חרדים יוכלו לנייד מספרים, הגיעו מתוך פניות של הציבור ומתוך זה שאנשים התלוננו. אתם יודעים מה? אחד המהלכים שהנעתי בשנה האחרונה זה הפרטת הדואר ויציאה לתוכנית הבראה. אתם יודעים למה? כי הדוח של נציב פניות הציבור גילה שהדואר נמצא במקום ראשון מבחינת תלונות, ומלא אזרחים ישראלים מתלוננים על השירות. וכשאתה רואה את זה אתה לא יכול להתכחש למציאות, כפי שאתם לא יכולים להתכחש למציאות שציבור חרדי שלם לא בדיוק מרוצה מהעסקנים. ולכן, בסוף המציאות מכתיבה. הדוח הזה הניע מהלך שבסופו אנחנו יוצאים להפרטה, אחרי 74 שנים. הדואר מפסיק להיות החצר האחורית של הפוליטיקאים וחוזר להיות תחרותי, או הולך להיות תחרותי ולתת שירות טוב לאזרחי מדינת ישראל.

ביקורת היא אבן היסוד של הדמוקרטיה. אני יודע שחבריי שצעקו פה עליי לא מתים על ביקורת, ומספרים מה צריך להיות ואיך צריך להיות.

אתה תבקר אותי כמה שאתה רוצה, אבל אנחנו שומרים על הדמוקרטיה ועל זכויות הפרט של חרדים, של חילונים. מי שלא ירצה, לא ינייד את המספר, אדוני. אתה לא צריך להגיד ליהודי בן 50 מה לעשות, גם אם הוא עם פאות. אל תגיד לו מה לעשות. תן לו את זכות הבחירה.

אני לא אומר לו, אל תמציא. אני מציע שלא תשקר. מי שלא ירצה לנייד את המספר שלו הרי לא ינייד. אל תקבעו לו. כל אחד יעשה איך שהוא רוצה. אתם מספרים סיפור ואז אתם מאמינים לו – –

– – וזה רק מעיד על החשיבות של ביקורת, כי אחרת, לכאורה יבוא יהודי תמים, חרדי, יקרא בעיתונות החרדית ויחשוב שאתה אומר אמת.

כל יהודי יוכל לשמור על הכשרות שלו איך שהוא רוצה, ואם הוא לא ירצה, הוא לא יהיה שם.

אל תעשה לי "כן, כן", תקרא, תלמד. לפעמים ללמוד זה טוב. אבוטבול, זה טוב ללמוד.

ולכן אני מציע לך לקרוא ולהשכיל. אנחנו, במדינת ישראל – –

– – לא יהיו אוטונומיות. אני מבקש ממך, אני לא צריך את תעודת הכשרות שלך לא לאמונה ולא ליהדות – – –

אל תספר לי – – –

אבוטבול, אני לא אקבל ממך שום ציון.

גם אם תצעק זה לא יהפוך את דבריך לאמיתיים.

וגם אם תרגז זה לא ישנה דבר. לא יהיו במדינת ישראל אוטונומיות, גם אם תתאמץ, והחברה החרדית תשתלב גם אם תתאמץ שזה לא יקרה. ואתה, יום אחד תדאג ל-600 נערות ספרדיות שיושבות בבית ולא מקבלים אותן למוסדות האשכנזיים.

יום אחד תדאג לציבור שלך ולא תשב כאן ותבלבל את המוח ולא תעשה כלום.

הרי אתה יודע שזה נכון. אתה לא דואג לציבור שלך. אתה עסקן.

אתה עסקן שלא עושה שום דבר למען הציבור שלו.

יושב כאן וצועק בעזות פנים במקום לדאוג לציבור שלך. תעזור להם.

למי הם פונים? אליי, אליי, כי אתה לא עוזר להם.

איזה. אף אחד לא פונה אליך, אתה לא עוזר להם.

הרי את מי חסמו הרבנים שאתה מגן עליהם?

את שיעורי התורה של ועד הרבנים הספרדי.

אני אעבור לאן שאני רוצה, אבל אם אתה לא תעזור עם הזכויות, אף אחד לא יעזור – – –

כמה שתצעק זה לא ישנה את המציאות שאתה לא עוזר – –

לכן, למען אבוטבול, שקשה לו לשמוע ביקורת – –

– – וקשה לו לשמוע שהוא לא עוזר לנערות ספרדיות שיושבות בבית והוא לא ממלא – לא רק שהוא לא מחזיר עטרה ליושנה, הוא מחזיר את היושנה אחורה מלפני העטרה.

אבוטבול, יום אחד אולי תעשה משהו למען הציבור, לא למען העסקנים, ואז, אבוטבול, שנשלח לכאן, לכנסת, יום אחד – זה אומנם רעיון אוטופי אבל יום אחד הוא יסתכל על הציבור וישאל: מה הם רוצים, הציבור ששלח אותי? ואני אגיד לך מה הציבור רוצה: הציבור רוצה חופש, הוא רוצה לבחור בעצמו. הוא רוצה שהבנות שלו לא ישבו מבוישות בבית אלא יהיה להן כבוד כמו לכולן, והוא ידאג להן.

ולכן, ביקורת הציבור – ותסלח לי, אדוני המבקר, שנכנסנו כאן לוויכוח פוליטי, זה קורה לפעמים בכנסת, אבל הציבור רוצה שיהיה מי שישמע אותו – –

– – ושתהיה שקיפות. שתהיה שקיפות.

ולכן, אני מבקש להודות לך, מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור מר מתניהו אנגלמן, ולנציבות תלונות הציבור בכלל – –

בניגוד אליך, אין לי בעיה להגיד את השם נתניהו ומתניהו. כולם שמות מקובלים, הכול בסדר.

רק אצלכם יש פולחן אישיות. אתם לא מסוגלים להסתכל על המציאות נכוחה.

אני רואה את האמוציות שיוצאות. זה לא ישנה את המציאות, חברים.

גם אם תהיו כאן אלף שנה עדיין לא תצליחו לדאוג לציבור שלכם, כי אתם מפחדים. אתם שליחים – פעם זה של ראש מפלגה ופעם זה של רב מסוים ופעם זה של נתניהו – –

– – ובמקום לדאוג לציבור שלכם, במקום לעשות את זה, אתם ממציאים ומעלילים ומכפישים.

ואתה יודע מה הכי מצחיק? שאז אתה הולך עם איזה סטיקר: "לשון הרע, לא מדבר אליי". כל היום לשון הרע, לשון הרע, לשון הרע, אבל "לשון הרע, לא מדבר אליי". יושבים, מקללים, מגדפים ואחרי זה אתם מספרים שזה בשם היהדות? איזה יהדות ואיזה נעליים. באמת, בושה וחרפה.

לא דואגים לציבור החרדי, לא דואגים למדינת ישראל. אני לא מדבר על ציונות, אני לא מדבר על כך שכולנו ביחד היינו צריכים עכשיו לקרוא לציבור להתגייס – –

– – לשרת את המדינה, יהודים, ערבים. אפשר מסלולי שירות לאומי, מה קרה? אפשר לעשות את זה יחד.

אבל כל היום לגדף, להשמיץ, ואחרי זה לדבר על היהדות.

הינה, עוד פעם, אותם גידופים, קללות, כאילו זה מוביל אותך לאנשהו.

האם אדוני לא שמע שהחיים והמוות ביד הלשון, שהוא מגדף כל היום?

הבנתי, הבנתי, אני לא בסדר. אתה מצוין ואני לא בסדר. ביום חשבון הנפש אתה תכה על החזה: עוויתי, פשעתי, חטאתי. בטח לא תיזכר שחס וחלילה בקדנציה הזאת אמרת כל כך הרבה דברים.

לכן הביקורת כל כך חשובה – ביקורת עליכם, ביקורת עליי, ביקורת על עם ישראל, ביקורת על מוסדות המדינה. ואני שמח – – –

אמרת 20 פעם ביבי. אני לא מבין, יש משהו שאתה רוצה להגיד על ביבי? אני אומר ביקורת עליך, עליי, גם על ביבי, כן. גם את נתניהו מותר לבקר, את ראש האופוזיציה.

כך הם החיים, מותר לבקר גם אתכם. וכשרוצים לבקר ועדת עסקנים, אז מבקרים אותם; וכשרוצים לבקר אתכם כמפלגה, מבקרים אתכם. כשיש גזענות ומשאירים בנות ספרדיות בבית, עושים את זה. מותר להגיד, תתפלאו.

לכן אני שמח שיש ביקורת ומבקר המדינה. זה חשוב לדמוקרטיה. וגם אתם תגלו – – –

חבר הכנסת אשר, אתה לא מעליב אותי כשאתה עושה ככה, אתה מעליב את עצמך. זה מנהג ילדותי. וגם כשאתה מקלל זה לא מעליב אותי.

זה לא מעליב אותי. מה אתה חושב, רואים ילדים את ערוץ הכנסת וחושבים: זה רב, זה מודל, זה דוגמה ומופת? הם מתביישים. הם מתביישים.

הבנתי, אתה צועק עם הידיים, מי אני ומי אני. הבנתי. אתה לא מעליב אותי, אתה מעליב את עצמך.

במקום לנהל שיח רציני, מכבד, אתה צועק כאן כמו איזה תגרן. מה, זה מוביל אותך לאנשהו?

עשית המון, אני יודע, אתה בן אדם רב-זכויות. רק אתה. אני יודע.

אני יודע. אתה עם מלא זכויות ואני קטן. אם אתה מרגיש מלא מהצעקות האלה, אני שמח, שיבושם לך. עכשיו, אחרי שאמרנו, עדיין, האינטרס של מדינת ישראל, חבר הכנסת אשר, הוא שכל אזרחי ישראל ישרתו בצבא או בשירות אזרחי ושתהיה פה תחרות לכל אדם.

לא אותי, לא אותי, את המדינה. לא משרתים אותנו.

לא משרתים אותנו, אייכלר. אנחנו, הציונות, זה רעיון גדול מאיתנו. זאת מדינת לאום יהודית ודמוקרטית. אנחנו הכלי. אני אסביר לכם.

אנחנו, נבחרי הציבור, אנחנו הכלי של האזרחים. הם לא נועדו לשרת אותנו, אתם מתבלבלים. בדמוקרטיה בוחרים לכנסת והנבחרים אמורים לשרת את הציבור, ואמורים לבקר אותם, גם אם אתה לא אוהב את זה. ולכן, אם יש נערות ספרדיות שיושבות בבית ואתם מונעים מהן ללמוד, מותר לבקר אתכם, ואם יש ועדת עסקנים שעושה כסף וחוסמת שיעורי תורה ועסקים, מותר לבקר אתכם, גם אם אתם מתרגזים. גם אם תקלל ותגדף, זה לא ישנה דבר. לכן, אנחנו, גם אתם וגם אני וגם שאר הנוכחים כאן, צריכים להודות על כך שיש לנו ביקורת במדינה, ולמבקר המדינה – שחזה עכשיו בעוד ויכוח פוליטי, הוא לומד עד כמה זה חשוב, הביקורת – – –

הבנתי, הבנתי. אתה מתמלא כשאתה צועק ומקלל. זה לא עוזר, זה לא מרשים אותי.

אני תמה אם יש אחד שזה מרשים אותו, הצעקות.

חבר הכנסת אשר, אני לא סובל מחוסר ביטחון עצמי. אתה צועק לי "קטן" – זה לא משכנע אותי, זה לא עובד.

למה שיוציא אותו?

לכן אני אומר לך, בסוף תתייחס עניינית לציבור שלך: האם אתה תורם להשכלה שלו? לשילובו בחברה? האם אתה תורם לשוויון שלו? לכך שיהיה לו חופש ותחרות? האם אתה תורם לכך שתהיה לו פרנסה טובה יותר? השכלה טובה יותר? או שאתה תורם לעסקנים? אם התשובה היא לא, כנראה אתה לא ממלא את תפקידך, גם אם תצעק עליי כל היום.

ולכן, אדוני המבקר, תודה רבה לך. סליחה שהכנסנו אותך לתוך הוויכוח. אני מאחל לכולנו ביקורת – לנו, למפלגותינו, לכנסת הזאת ולמוסדות המדינה. תודה רבה.