ממשלה בלתי לגיטימית שכושלת בטיפול ביוקר המחיה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, ידידי חמד עמאר, יש מושג שנקרא מבחן המציאות. במבחן המציאות, אדוני השר, הממשלה הזאת כשלה כישלון חרוץ בהרבה נושאים, ובראשם הניהול הכלכלי. כלכלת ישראל בשנים האחרונות הייתה יציבה: לא היו העלאות מחירים דרמטיות, לא העלו פה מיסים הרבה שנים, מחירי הדיור נבלמו ואף ירדו. הנתונים הכלכליים היו טובים, והכי חשוב שרק לפני שנה האזרחים שילמו הרבה פחות בסופרמרקטים, הרבה פחות בתחנות הדלק, בצריכת החשמל, במוצרי יסוד בסיסיים, וגולת הכותרת – הרבה הרבה פחות במחירי הדירות, שהרקיעו לאחרונה שחקים, ואלפי זוגות צעירים לא מצליחים להגיע לקורת גג. במקביל, אותם זוגות צעירים שבינתיים שוכרים דירות קורסים כלכלית ומוציאים את שארית כספם על העלייה החדה במחירי השכירות שמאמירים.

וכששואלים את שר האוצר, הוא אומר: אין עליות מחירים. מחירי הדירות השכורות לא עולים. אצלו הכול גן עדן. אצל ליברמן הכול טוב. לא הוא ולא סביבתו הקרובה מרגישים את מה שרוב תושבי המדינה מרגישים. הם לא חשים את המצוקות, הם לא מתמודדים עם יוקר המחיה. הם חיים בדירות ובווילות גדולות. אצלם הכול גן עדן, אדוני היושב-ראש – אפשר לעשות קצת שקט שם – – –

ותכף יעלה כאן, אדוני היושב-ראש – – –

נכון.

תכף יעלה כאן אל הדוכן השר חמד עמאר, שר במשרד האוצר – חבר שלי, אבל, אתה יודע, אני כבר יודע מראש מה אתה הולך להגיד: אתה תחזור על המנטרה "12 שנים – איפה הייתם?" תגיד שמונה פעמים: ביבי, ביבי, ביבי וביבי, ושהעברתם תקציב, ועוד כל מיני סיסמאות נבובות כאלה. אבל מה לעשות, יש מבחן תוצאה, ובמבחן התוצאה, אדוני השר במשרד האוצר, נכשלתם: לאזרחים היום קשה יותר מפעם, האינפלציה דוהרת הרבה יותר מפעם, יוקר המחיה גואה הרבה יותר מפעם. בסיסמאות אתם חזקים; במציאות אתם כישלון.

אדוני השר, אתם שמחים ומבשרים לנו על גידול משמעותי בהכנסות המדינה. אתה יודע מאיפה מגיע חלק גדול מהכסף? מספסור הקרקעות של המדינה עצמה ומהניצול של המדינה עצמה את העלייה הדרמטית של מחירי הקרקע. אתם גורמים לעליית המחירים ואתם גובים על זה מס, ועל חשבון מי זה? על חשבון הזוגות הצעירים. ובמקום שתפנו את הכסף הזה, הכסף הגדול הזה, להורדה ולבלימה של מחירי הדיור, להורדה ובלימה של מחירי הדלק – שגם בהם אתם מספסרים ומרוויחים את המס בעקבות עליית המחירים בעולם – את הכסף הזה אתם משקיעים במה? בקואליציה שלכם, לא במיליארד אחד או שניים – בעשרות מיליארדים, כדי לקנות שקט פוליטי ולהיאחז בכיסאותיכם, במקום להחזיר את הכסף הזה, אדוני היושב-ראש, לציבור.

עד כמה אתם אטומים תעיד רפורמת התחבורה המטורללת והאכזרית שעשיתם. איזו מדינה עושה רפורמה שהתוצאה שלה היא שהציבור הכי חלש ושהכי תלוי בתחבורה הציבורית, אותם אנשים שאין להם לא מכונית אחת, ודאי לא שתיים, הם שיצטרכו בעקבות הרפורמה המטורללת הזאת להוסיף כסף על נסיעה באוטובוס או ברכבת? איזה רשע ואיזה פשע זה. ובמי אתם משתלחים? בחבר הכנסת מיכאל ביטון, שמנסה לעצור אתכם וצועק ומתריע. והוא, כאדם חברתי מהמעלה הראשונה, ראש העיר של עיירת פיתוח שעשה מהפכה בעירו – אותו לא רק שאתם לא סופרים, אותו אתם משמיצים. תכף תבקשו ללכת ליאח"ה גם לבדוק מה המניעים שלו. איזו אטימות לב יש לכם.

תכף תעלה, השר עמאר, ותגיד: הכלכלה יציבה. כן, היא יציבה, היא יציבה מאוד לתושבי רמת אביב וסביון והוד השרון, אבל היא לא יציבה לא לתושבי ירוחם, לא בבית שאן ולא בשאר ערי הפריפריה. אצל הבוסים שלך והחברים שלהם הכול גן עדן. ובאמת ראש הממשלה הוא המנווט, הוא המחליט, הוא המנהיג, והוא מזהיר אותנו מה חלילה יקרה כאן ביום שהוא לא יהיה ראש ממשלה: וואי, מה יקרה, יהיה פה אסון. והתקשורת, שבחלקה הגדול מגויסת, מזהירה אותנו מה יקרה כשהממשלה הזאת תיפול. מי ינהיג? מי ינווט? מי יחליט? מי יוליכנו קוממיות לארצנו?

אדוני היושב-ראש, זה מזכיר לי סיפור ירושלמי עתיק, שהמגיד הירושלמי הידוע ר' שלום שבדרון היה מספר על אדם אחד שקראו לו – תקשיב, חמד, זה סיפור טוב – על אדם בירושלים שקראו לו טומל. הוא היה מתלבש כמו שוטר כל בוקר, דודי, היה מרגיש על הכתפיים שלו שהוא צריך לנווט את התחבורה שעולה לירושלים. הוא היה מתייצב בכניסה לירושלים, לוקח משרוקית ושרביט, וכשראה שהרמזור אדום הוא היה מתייצב דום, מגביה את היד, אומר לכולם: תעמדו, וכשהתחלף לירוק הוא סימן לכולם לנסוע. ככה עברו שנים, גשם, קיץ, שלג – עמד על משמרתו מבוקר עד ערב. יום אחד שאלה אותו אשתו: טומל, מה, עד מתי אתה תעמוד שם? הרי יש רמזור, הרמזור מראה ומדריך את הנהגים. הוא אומר לה: מי ישמור על הנהגים? מי ינווט? אני פה אחראי. יום אחד טומל לא הרגיש טוב. אשפזו אותו בבית חולים. כולו היה בחרדה מה יקרה בכניסה לירושלים, בתנועה, איך זה יתנהל בלעדיו. הרופאים ניסו להרגיע אותו אך לשווא, הוא לא נרגע. בעיניו הוא חזה את המהומות שקורות כרגע בצומת. אחד החולים ניסה להסביר לו: טומל, הרמזור הוא שמנווט, לא אתה. ואז אשתו של טומל לא יכלה להתאפק והגיבה לדבריו: הרמזור הוא מנווט? אם הרמזור מנווט, למה בעלי בזבז את כל חייו על עמידה בצומת? ענה לה אותו חולה: כי טומל מדומיין.

אדוני ראש הממשלה, אתה מדומיין. אתה חושב שאתה מנווט; כל אחד מבאי הבית הזה יודע שכל שר בממשלה שלך נוסע איך שבא לו, לאיזה כיוון שבא לו ולאן שהוא רוצה, ואפילו לעשות עם היד לא נותנים לך, ככה לסמן איזה סימון. הכול חולף דרכך. אתה רק יכול להביא המלצות. תנוח דעתך, אדוני ראש הממשלה, אתה יכול לעזוב. אף אחד לא ירגיש; לא יקרה פה כלום. אפילו פוטין וזלנסקי ימשיכו לריב הלאה, למרות שעמדת בצומת בשבת קודש, חיללת שבת כדי לנפנף עם הידיים שאתה עושה משהו. אתה לא עושה כלום, אבל בינתיים השרים בממשלה שלך עושים דברים רעים – עושים דברים רעים לציבור החלש, עושים דברים רעים לפריפריה, עושים רפורמה בתחבורה שהורגת את הפריפריה ואת האנשים שתלויים בתחבורה הציבורית. ואתה מעלה מיסים, מצרכים רפואיים של השמנות וכאלה, שפתאום התחלת לדאוג שלא ישתו שתייה מתוקה. אתה דואג לכסף, רק לכסף, ואצלך הכול גן עדן, אבל אני רוצה לומר לך שאצל רוב התושבים בארץ החיים פה הם גיהינום.