קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ביום ראשון זכיתי לצעוד יחד עם תושבי לוד בצעדת הדגלים לכבוד יום ירושלים. היום לא רק סימל את יום ירושלים, הוא גם סימל שנה לתחילת הפרעות בערים המעורבות, שנה לטראומה קשה שעברה על העיר. הנזקים וההשלכות עדיין קיימים וצרובים בבשרה של העיר. הצעדה הזאת הייתה צעדה של שמחה, גאווה ואהבה. איך אני יודע? היא לא כללה אש, לא כללה מכות ולא הייתה עם ונדליזם. היא כללה שירים כמו "עם ישראל חי", "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", דגלים, חיוכים, פנים גלויות והרבה שמש ואור. העולם קרן, הייתה התרוממות רוח.
ביום שישי, 13 במאי 2022, התקיים מצעד אחר לגמרי בעיר, מצעד שכלל צעקות כמו "אנחנו חיילי מוחמד דף", "בדם ואש נפדה את אל-אקצא". במצעד הונפו גם דגלי פלסטין או אש"ף. מדינת ישראל היא אומנם מדינה דמוקרטית, אבל גם לה צריכים להיות גבולות. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ששואפת שכל אזרחיה יחיו בכבוד. האזרחים לא צריכים לירוק לבאר שממנה הם שותים. האם מדינה אחרת הייתה מקבלת בהבנה הנפת דגלים של מדינה או של ישות ששואפת לחיסולה? אני לא חושב. האם מדינה דמוקרטית אחרת הייתה מאפשרת צעקות שמעודדות מפקד טרור שהיה אחראי לרציחתם של אזרחיה, של יהודים במדינה? האם היא הייתה מאפשרת צעקות שפוגעות בריבונות שלה, בשייכות שלה לאתר ההיסטורי המקודש לה ביותר? אם מפקד המשטרה בלוד לא היה נחוש – היו שם בהפגנה גם רעולי פנים צועדים בבטחה בצעדה. האם המילים "בדם ואש" הן לגיטימיות? הן לא, כי הן אלימות. הן מבטאות אלימות ומעודדות אלימות.
אומרים עלינו שאנחנו כובשים. האם באמת אבדה הבושה? בשום מדינה אחרת חופש הביטוי לא היה ניתן בצורה כזאת. הם מסתתרים מאחורי רעלות ומאחורי מילים רעילות. הערים המעורבות יכולות להיות הצלחה מסחררת של חיים בדו-קיום. הן היו קרובות לכך לפני הפרעות. הפרעות הללו הפכו אותנו שוב בעיקר לחסרי אמון. אני חושב באמת ובתמים שאם יהיה רצון ומה שיעמוד לנגד עינינו הוא קידום הזכויות האזרחיות של כלל האוכלוסייה בחברה הישראלית, נוכל לבנות את האמון מחדש. כי שאומרים לי "בדם ואש", כי כשאומרים לי "נפדה את אל-אקצא", כאילו לי אין שום קשר למקום הזה, כאילו אנחנו לא מאפשרים שם תפילות של מוסלמים; כשאומרים לי "אנחנו חיילים של מוחמד דף", אני מאבד את האמון.
מדינת ישראל ואזרחי ישראל לא צריכים לחוות צעקות ואלימות, ולכן עידוד של מה שקרה שם בשנה שעברה הוא פשוט חרפה. את מאורעות השנה שעברה צריך להוקיע. האזרחים שהתפרעו צריכים להתבייש, לא לצעוד בגאווה. גם לחופש הביטוי צריך להיות גבול. תודה רבה.
389 מילים של ניר אורבך. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.