ציון יום זכויות הקהילה הגאה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברות וחברי הכנסת, אנחנו שווים, ומגיע לנו מקום שווה ומלא בחברה הישראלית. אני בוחר לשוב ולתקף את האמירה המובנת מאליה הזאת כי יש בבית הזה חברים – יותר מדי חברים, אם יורשה לי – שחושבים שאנחנו לא שווים או שווים פחות. אותם חברים חרתו על דגלם להיאבק באמת, להיאבק בנו, למרות שנבראנו בצלם. אותם חברות וחברי כנסת חושבים שאנשים הם אנשים רק אם הם חושבים או נראים כמוהם. הם מבטלים אותנו, שוללים את אורחות חיינו. הם טוענים שצריך להמיר אותנו, שעצם ההימצאות שלנו במרחב הציבורי עלולה להחריב את המבנה המשפחתי, למוטט את צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. הם שוגים. מדינת היהודים הוקמה כדי שכל יהודי וכל יהודייה יוכלו לממש את אורחות חייהם בהתאם לצו מצפונם. "התקווה" מצווה אותנו לכונן בארץ ציון וירושלים עם חופשי בארצנו. אנחנו חלק מהעם הזה, וזוהי ארצנו.

נכון, כפי שאמרה חברתי חברת הכנסת לסקי, להיות לסבית או הומו, טרנס או בי או קוויר זה כבר לא עבירה פלילית. אך האם זה אומר שהמאבק שלנו הסתיים? לא ולא. המאבק הלהט"בי לא נגמר.

אתה יודע, אדוני היושב-ראש, אני מדבר הרבה על הזיקה שלי למקום הזה, למדינת ישראל. אני פטריוט ישראלי בכל רמ"ח אבריי. אני גאה שהתנדבתי לצה"ל ושירתי שש שנים בגאווה כקצין, שהתנדבתי למילואים. עשיתי את כל מה שהמדינה הזאת ביקשה ממני, ואז עוד קצת. והתחושה שלי היא תחושה קשה, שהמדינה שברה את החוזה האזרחי שלה מולי. אבל אתה יודע מה, זה חשוב אבל זה ממש לא רלוונטי. האמירה הזאת לא מדויקת, כי הזכויות שאנחנו מדברים עליהן לא קשורות לכמה בן אדם תורם או לא תורם למדינה; הן חלק מאותו גרעין יסודי של זכויות בסיסיות, על-חוקתיות, אם תרצה, שאדם זכאי להן פשוט כי הוא אדם, אזרח במדינה, והשלילה שלהן היא הפרה יסודית של אותו חוזה בין המדינה לאזרחיה.

אנחנו שווים ואנחנו דורשים שוויון. כי כשיש עלייה חדה ותלולה בדיווח על מקרי שנאה ואלימות על רקע להט"בי במשפחה, במקומות העבודה, בתחבורה הציבורית – אין שוויון; כשאנחנו מדברים על עלייה של 500% במספר המקרים הלהט"בופוביים במערכת הבריאות – אין שוויון; כי כשמסרבים לקבל לעבודה אדם רק כי הוא טרנס – אין שוויון; כי כשמסרבים להשכיר דירה לזוג לסביות כי הן לא מתאימות לאופי השכונה – אין שוויון; כי כשהקללה הנפוצה ביותר במערכת בתי הספר במדינת ישראל ובמגרשי הספורט היא "הומו" או "קוקסינל" – אין שוויון; כי עד שכל בן ובת נוער במדינת ישראל ידעו שהם יכולות ויכולים להיות מי שהם בביטחון ובגאווה – אין שוויון.

יש לנו עוד כברת דרך ארוכה לעבור. המאבק שלנו עוד לא נגמר, לא כקהילה ולא כחברה. אבל כן, אדוני היושב-ראש, מרגישים את הרוח החדשה בממשלת השינוי: הצעד הראשון והחשוב של איסור טיפולי המרה במערכת הבריאות; 90 מיליון השקלים לארגוני הקהילה, גברתי השרה לשוויון חברתי; יישום חוק הפונדקאות; התיקון ההיסטורי של תרומות הדם של הומואים; הכנסת טיפולים רפואיים לקהילת הטרנסים לתוך סל התרופות ועוד ועוד ועוד. את אותה כברת דרך ארוכה מסייעים לקצר קשת מרהיבה של ארגונים שפועלים בשטח מתוך השטח, ומגיע להם יישר כוח ענק: איגי, חוש"ן והבתים הפתוחים, תהל"ה, ברית הלביאות, ובאמת, קצרה היריעה מלהכיל.

אנחנו לא נוותר ולא נרפה עד שתראו בנו שווים לכם: שווים בבריאות, שווים ברווחה, שווים בהגנה מפני אלימות, שווים ביכולת להינשא לאהבת חיינו, שווים ביכולת להפוך להיות הורים במדינת ישראל.

ואולי במשפט סיכום, אדוני היושב-ראש, כי התחייבתי לעמוד בזמנים: התפקיד שלנו נבחרי הציבור הוא לא להרפות במאבק הזה עד לשוויון זכויות מלא, ובמקביל להושיט יד לאלה שחושבים אחרת מאיתנו אבל בוחרים לשבת לצידנו, יחד איתנו, ולצעוד את אותה כברת דרך משותפת אל עבר חברה ישראלית שבה לכל אחד ולכל אחת יש מקום שווה ומלא. תודה רבה.