קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כל הכבוד לך. תכף יהפכו את זה לצלצול בטלפון. אבתיסאם. מהמם.
לא, לא, אפשר להסתפק. אבל אדוני היושב-ראש, אתה יודע מה הפירוש שלו. אתה לא יודע? אבתיסאם זה חיוך בערבית.
אז אדוני היושב-ראש, גברתי מזכירת הכנסת, גברתי השרה, חברות וחברים, חברי הכנסת וחברות הכנסת, אין ספק שהיום נדלק אור, אור חדש בכנסת ישראל. זה לא מובן מאליו שכנסת ישראל, חברות וחברים, חוגגות את יום הגאווה. גם אנחנו לקחנו חלק. גם אנחנו – הוועדה לעובדות ועובדים זרים התגייסה באומץ ובגאווה ונענתה לקיום ישיבה כל כך משמעותית בתוך הכנסת.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לצטט מכתב שקיבלתי השבוע, פנייה מבחור ערבי צעיר מקהילת הלהט"ב. הוא סיפר לי סיפור בדמעות על היחס ההומופובי שקיבל בבית החולים בצפון הארץ מצד הצוות שדובר ערבית, והוא כותב לי כך: אני מתנהג ומדבר איך שאני מרגיש בנוח. רואים עלי שאני שונה, לפי הדיבור ולפי המראה שלי. לפני הניתוח לקחו אותי לחדר המתנה, ושם ניגש אליי רופא מנתח. הוא היה ערבי. הרופא שאל אותי איך אני מרגיש ומה שלומי. סיפרתי לו שאני מאוד מפחד, אני בהתקף חרדה מהניתוח, ואז הוא אמר מול כל הצוות שלו: אנחנו צריכים להיות עדינים עם הבחור הזה, הוא נראה בחור עדין, נשי, וחייך. אני מכיר את החיוך הזה – חיוך מבזה, חיוך משפיל, חיוך שהוא הכול חוץ מחיוך. אחר כך הוא שאל אותי בלעג אם לקחתי כדורים נגד חולשה. הוא לא ציפה באמת לתשובה. אני מבחינתו הומו רכרוכי ואולי גם פגום. הרגשתי שמזלזלים בי רק בגלל שאני שונה, שאני לא מספיק גברי בעיניהם. האח אמר לי: ממש כואב לי הלב עליך, והם שוב צחקו. נעלבתי, נפגעתי, וכך גם נרדמתי. אני מתעורר מהניתוח וכותב לך, כי את היחידה שיכולה לראות אותי ואת כל האנשים כמוני. סיפורו של ת' שובר את הלב. לאף אחד ואף אחת לא מגיע לקבל יחס כזה, בטח ובטח כשהם אמורים לקבל טיפול מקצועי בבית חולים, מצוות רפואי, בשביל להרגיש בטוחים, שווים ושוות.
ת' הוא אחד מעשרות הלהט"בים הערבים והערביות שפנו אליי בשבועות האחרונים. מאז פרסום הידיעה על פתיחת בית הלהט"ב הערבי הראשון מסוגו בארץ בצפון, אני מוצפת בעשרות פניות. כל אחד והסיפור שלו, כל אחת והפצע שלה, כל אחת ואחת ומלחמת הקיום וההכרה שלה. להילחם את המלחמה של קהילת הלהט"ב הערבית זה מהלך שדורש אומץ, ולי יש אותו. להיאבק למענם זה דורש נשימה ארוכה, ותאמינו לי שאני ממש נושמת. לבנות איתם ואיתן ועבורם מרחב בטוח, חברה הוגנת, זה דורש עקביות, ואני כזאת. אבל אני לא לבד, יש מאחוריי ולצידי פורום להט"ב ערבי שמתגבש, נבנה וצומח. הם – ואני לצידם – מחוללות ומחוללים מהפכה. אנחנו ביחד נבנה חברה מקבלת, צודקת ולא מוחקת. אבל להגיד לכם את האמת, האומץ האמיתי הוא שלהם ושלהן. הן אלה שנלחמות ונלחמים מגיל אפס על הזכות להיות מה שהם. אני פה רק בשביל לוודא שתקשיבו להם ולהן, שתראו בהם שוות ושווים, בני ובנות אדם שווי זכויות, שלא יחיו בפחד או בחושך, פשוט שיחיו. שתהיה להם אהבה, שתהיה להם זוגיות, שתהיה להם מיניות, שתהיה להם משפחה, שיהיו בריאים ושיהיו בריאות.
המאבק הוא מאבק אחד במדינת ישראל. אין ערביות ואין יהודיות, אין ערבים ואין יהודים; יש מאבק אחד על זכות הקיום, על שוויון זכויות, ואנחנו ביחד נצעד למקום שבו הם יהיו בטוחות ובטוחים. נדרש כאן חיבור, אחווה, אחדות, לשים את השנאה ואת הפילוג בצד ולהתגייס כולנו ביחד למען קהילה שברובה היא עדיין שקופה, ברובה היא עדיין מאוימת, ברובה היא עדיין בתוך הארון.
אני פונה לכל החברות והחברים שלי בכנסת ישראל ומחוצה לה: תפתחו בבקשה את הלב, תראו באנשים האלה ובנשים האלה אנשים כמונו. הם לא שונים בכלום, אפילו לפעמים הם יותר טובים, כי חוו חרם, כאב, צער. תנו להם את ההזדמנות לממש את הזכות שלהם לחיות את החיים שלהם על אמת. תודה, אדוני.
583 מילים של אבתיסאם מראענה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.