קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, "אנחנו אכולי חרדה מדבריו של שר האוצר". את המשפט הזה, חבריי חברי הכנסת, לא אני אמרתי. את המשפט הזה אמרה היום סגנית נשיאת לה"ב הגב' צמרת אביבי בטקס השקת השדולה למאבק ביוקר המחיה בראשות חברי חבר הכנסת אוריאל בוסו, וזהו האי-אמון על יוקר המחיה שבו אנחנו נמצאים כרגע.
ממשלת השבעים של בנט, ליברמן, לפיד, סער – עליה נאמר: השבע לא יודע מה הרעב מרגיש. חברים, אני אומר זאת בצער רב: הממשלה הזאת לא יודעת מה מרגיש ילד רעב. זה לא מפתיע, שכן הם בטוחים שגבולות תל אביב הם גבולות המדינה, ומקסימום הם מגיעים עד רעננה. אילת שקד גרה בצפון תל אביב; יאיר לפיד גם הוא מצפון תל אביב; ניצן הורוביץ – מרכז תל אביב; תמר זנדברג ומרב מיכאלי גם הן ממרכז תל אביב. אז מה אנחנו מתפלאים בכלל? לפיד מצהיר: בקרוב מיליון ישראלים יהיו עובדים בהייטק. מעבר לעובדה שהמִספָּר הזה מנותק מהמציאות, הבעיה היא שגם המְספֵּר מנותק מהמציאות. נו, מה אנחנו מתפלאים? גם הוא מצפון תל אביב, אמרנו.
הבועה שמתעסקת בנקודת הזיכוי במס הכנסה; הבועה שמתלבטת אם לקנות לילד את מעדן היוקרה החדש שרק יצא; הבועה שבה לא רואים את האימא שנכנסת לסופר ולא יכולה להרשות לעצמה לרכוש מעדן פשוט לילד שלה; הבועה שבה לא רואים את המשפחה שלא מסוגלת לשלם את השקל הראשון בחשבון החשמל שמתייקר – בועת השבעים שלא רואה חלשים. במקרה הטוב היא מתעלמת מהם, ובמקרה הגרוע, שזה המקרה שלנו, היא דורסת אותם.
ביום רביעי שעבר הכריזו בנט וליברמן בקול רעש גדול על התוכנית שלהם למאבק ביוקר המחיה. הם יצאו עם התוכנית הזאת לא בגלל שהם מוטרדים באמת מיוקר המחיה – הם אותם שבעים שעליהם דיברנו. הבעיה שלהם הייתה הלחץ הציבורי שעלה והתקומם מהשטח. חבריי, החלונות האטומים במשרד האוצר ובמשרד ראש הממשלה לא יכלו לעמוד מול המחאה החברתית שהולכת להתפוצץ להם בפנים. הם הבינו שהישראלים לא פראיירים. הם מבינים למה המחירים מזנקים; הם מבינים מי פתח פה את שערי הגיהינום של התייקרות; הם מבינים מי אותת באמצעות העלאת מיסים ליבואנים שהגיע הזמן להעלות מחירים על ידי העלאת מחירים במיסים בעצמם. ליברמן ובנט חשבו: מה נעשה כדי להשקיע את המחאה הגדולה הזאת? התשובה הייתה כצפוי: לא הורדת המיסים, לא הורדת מחירים, אלא לפזר כסף. אבל מי יקבל את הכסף המפוזר? לא חלילה החלשים, לא חלילה המסכנים. להם נזרוק כמה פרוטות. ניתן את הכסף לשבעים, לאלו שיש להם כבר ברוך השם די והותר. ניתן להם יותר, שיהיו שבעים יותר וישתקו על מה שאנחנו עושים למדינה. ולחלשים מי ידאג? הרי זה לא התפקיד של בנט וליברמן. הם בכלל לא רואים מהבועה שלהם את החלשים. בשבוע האחרון גילינו שלא רק שהם לא רואים אותם – הם מתכוננים לדרוס אותם כשהם מוסיפים על זה תוכנית של העלאת מחירי התחבורה הציבורית בפריפריה, צעד חצוף ודורסני שנועד לפגוע שוב בכיס של החלשים והמסכנים.
חבריי חברי הכנסת, טשרניחובסקי כתב: חוסנה של החברה נמדד ביחסה לחלשים שבתוכה, ועליה לדאוג ש"לא ברעב ימות עובד", שגם לחלשים יהיה "דרור לנפש" ותמיד תהיה "פת לדל". חברה חזקה שומרת על השרשרת ועל הלכידות של כולם בכך שהיא מחזקת גם את החוליות החלשות. עקב כך, רבותיי, עד לא מכבר, כשהיינו אנו חלק מהממשלה, סיעת ש"ס – הדבר הראשון שדאגנו בכל תוכנית כלכלית זה בראש ובראשונה להסתכל על אותם חלשים. כשבמשרד האוצר אז ביקשו להיטיב עם בעלי הקניונים, אנחנו דרשנו להוריד את מחיר התחבורה הציבורית. בדיונים על פיצויים לבעלי עסקים דרש יושב-ראש תנועת ש"ס, שר הפנים דאז אריה דרעי, לדאוג שיחלקו כרטיסי מזון לחלשים. גם בחשמל דרשנו להוזיל ולהוריד את המחיר עבור המשפחות החלשות וקשות היום. שמנו בראש סדר-היום את מעוטי היכולת, את הפריפריה החברתית והכלכלית של ישראל, את החוליה החלשה, אותה חוליה שבלעדיה לא יכולה להתקיים מדינה; את אותם אלה שאין להם לובי בכנסת, אלה שסובלים הכי הרבה היום כשהם נכנסים לסופר ורואים את יוקר המחיה; אלו שהתייקרות סל המזון היא שאלה של חיים בעבורם. הממשלה הרעה הזאת מתעלמת מהחלשים בחברה. ממשלת השבעים לא יודעת מה מרגיש ילד רעב בשדרות. אין לה מושג איך מרגישה אם חד-הורית באשדוד. לא מעניין אותה הדאגות של אימא נכה בדימונה.
נוסף על כך, בחוצפה שאין שני לה, מצא לו כעת שר האוצר את הסיבה המרכזית ליוקר המחיה, ומפנה אצבע מאשימה כלפי החרדים. אני לא איכנס לנתונים ולעובדות על מספר הנשים החרדיות העובדות והעלייה הגדולה. יש שני מיליון אנשים, משפחות, שנמצאות מתחת לקו העוני. לא, הם לא חרדים, אבל אני רוצה להגיד לכם, כמו רבים וטובים שהיו לפניו, לפני ליברמן, הוא מצא את התשובה לתסכול ההולך וגובר עליו בציבור והחל לרקוד על דמם של אלה שעשק אותם בכל דרך אפשרית, גם בתוכנית הזאת, בבחינת – כמה זה כואב לומר – הכה את החרדי והצל את המדינה.
אני רוצה לומר לכם, חברי הממשלה, שהפטנט שהשתמשתם בו אין-ספור פעמים, שבו האשמתם את החרדים בכל חוליי החברה, כבר לא עובד. האצבע המאשימה כלפי הציבור החרדי בכל עת שהכיסא בוער תחתיכם, בכל עת שאתם מבקשים חיבוק מאנשי ישראל הראשונה, כבר מגוחכת. הציבור כבר מזהה אתכם כחבורה של מנותקים, חבורה של זחוחים, ואתם, במה שאתם עושים עכשיו, תדעו שהציבור רואה ושומע. הציבור כבר לא ייתן לכם לזרוק את האחריות הלאה. האחריות היא שלכם בלבד. הגזרות הנוראיות מחצי השנה האחרונה, ולאחר מכן הניסיון של תיקון כלפי האוכלוסיות החזקות תוך התעלמות מוחלטת משאר האוכלוסיות, מעידים כמאה עדים שלא תוכניות או רפורמות נמצאות על השולחן, כי אם שליפות מהמותן והחלטות על בסיס אישי ונקמני, והתוצאה – שבצד הדרך נפלטות באבחת יד אלפי משפחות ללא אפשרות קיום. מצב הדברים דורש חשיבה מחודשת והחזרת המצב לקדמותו. חבריי חברי הכנסת, אני חושב שלא צריך לחדד על כך שהניסיון להתנהל בצורה הזאת, כפי שמתנהלת הממשלה הזאת, בעיקר בתוכניותיה הדורסניות ובניסיון לשרוד ולמצוא חובה אחד אצל השני, נואל.
ואני רוצה פה לתת סנגוריה כלפי חלק מאותם אנשים היושבים בממשלה, שאלה לא דעותיהם האמיתיות. אני מכיר כאלה חברי כנסת ואני מכיר אפילו כאלה שרים שיושבים בממשלה הזאת. הם אשמים. הם אשמים בגלל שהם לא קמים וזועקים ואומרים: אנחנו לא נהיה בממשלה כזאת. אבל זו לא הדעה שלהם. הם מצביעים והם שותקים בכאב גדול. הם לא מאמינים במה שקורה פה. חלקם נמצאים איתנו היום במלחמה על יוקר המחיה, בלי להזכיר שמות של אלה שיצאו ודיברו, וגם אלה שכואב להם ולא מדברים, שלא מאמינים בכל מה שקורה פה לחוליות החלשות של המדינה, שלא מאמינים בהסתה הזאת, שהולכת וחוזרת ממריצות ללקחת להם את הכסף. מה חשבתם, שתיקחו את הכסף ותיקחו ותזרקו אותם לאשפה ואז – מה יקרה, פתאום המדינה שלנו תהיה מדינה עם כלכלה חזקה? פתאום כל התוכניות בתוך הנאומים שלכם לחזור על המשפחות העובדות עוד פעם ועוד פעם – אנחנו בעד, אנחנו עובדים, ברוב המשפחות שלנו עובדים, אבל להציג את זה כאילו אנחנו אלה שגרמנו לדבר הזה, זה דבר ששייך לתקופות אפלות בהיסטוריה, וזה חייב להיעצר.
ועל כן, חבריי חברי הכנסת, אני מבקש מכם להצביע אי-אמון בממשלה הזאת – אי-אמון בממשלת יוקר המחיה, אי-אמון בממשלה דורסנית שדורסת את החלש והמסכן – ולעזור לאותם חברי כנסת בתוך הממשלה הזאת שזועקים לנו בשקט: תצילו אותנו מהמצב. תודה רבה.
1,101 מילים של חיים ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.