קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
חבריי חברי הכנסת, חג אורים שמח, כבוד היושב-ראש, שלום. התבטאת השבוע בעניין החלטתו של נשיא ישראל יצחק הרצוג – –
– – להדליק נר ראשון של חנוכה במערת המכפלה. אמרת שעלינו להיות זהירים ביותר בכל מה שקשור בענייני דת, אחרת הרציונליות מפסיקה לתפקד. האמת היא שאני מודאג, כי למיטב ידיעתי, מנסור, כל החלטה של המפלגה שבראשה אתה עומד נוגעת לענייני דת, ותלויה בהחלטת מועצת השורא, אז אני מקווה שאתם מצליחים לשמור על רציונליות.
בהזדמנות נוספת אני רוצה גם להתייחס לדברים שסירבת להתייחס אליהם: כן היה בית מקדש או לא היה בית מקדש, ואני רוצה לעשות בזה סדר.
אני רוצה לנצל את הזמן שעומד לרשותי, ברוח ימי החנוכה, כדי לעמוד על כמה עובדות שאין עליהן חולק באשר למעמדה וחשיבותה של ירושלים בעבור עמנו. אבקש לפתוח דווקא בסורה 21 בקוראן, סורת הנביאים, המעלה על נס את משה ואהרון, שדבריהם מתוארים כאור נגוהות, את אנשי המופת הישרים, בלשון הקוראן, אברהם יצחק ויעקב, ואף את דוד ושלמה ששרו, לשון הקוראן, את שבחי אללה. אין שום מחלוקת בינינו בדבר קיומם של אבות האומה העברית ומלכי ישראל, ולפיכך, גם לא יכולה להיות מחלוקת בשאלה ההיסטורית הפשוטה, הנוגעת לדבר קיומו של בית מקדש.
"קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה", נאמר לאברהם שעשה את הר המוריה לסמל האמונה המונותיאיסטית המשותפת לנו. כאן בתנ"ך מתחילה זיקתנו, המשותפת, יש לומר, אל הר הבית. 800 שנים מאוחר יותר כבש דוד את מצודת ציון, היא עיר דוד, אותה ציון המוכרת לנו מהמילה ציונות. בספר שמואל מתואר כיצד מציע ארוונה היבוסי את הר הבית כדורון חינם אין כסף למלך דוד, אולם זה מסרב ומתעקש לרכוש את המקום בכסף מלא – כסף שקלים 50 כמתואר. דוד מקים מזבח. את המקדש בונה כידוע רק שלמה, "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה". לא בכדי ירדו פה לפרטי-פרטים, מי קנה, ממי קנו ובכמה כסף בדיוק. ידעו שיבוא יום שבו יבואו ויאמרו לנו, לצאצאים של דוד ושלמה, שאין לנו קשר לירושלים ולחברון. ועל כך אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "שלושה מקומות אין אומות עולם יכולים – – – לומר גזולים הם בידיכם, ואלו הם: מערת המכפלה ובית המקדש ומקום קבורתו של יוסף".
דוד המלך הוא שעשה את ירושלים לבירת ישראל, למרכזה הרוחני והלאומי, כפי שמתואר בצורה כה יפה ומרגשת בספר תהילים: "עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם, ירושלם הבנויה כעיר שֶׁחֻבְּרָה לה יחדו". המשכה של ההיסטוריה מוכר לנו: ירושלים חרבה בראשונה בידי הבבלים, ובפעם השנייה – בידי הרומאים. אנו זוכרים את התאריך המדויק, תשעה באב, את שמות המצביאים שהחריבו את המקדש: נבוכדנצר, טיטוס, וזאת אף שהעמים שהחריבו אותם כבר מזמן לא איתנו.
חורבנה של העיר ירושלים הפך אותה למושא געגועים, לחלום הדורות השוזר את כל תפילות ישראל. "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני", נשבע כל יהודי מתחת לחופתו, "תדבק לשוני לחכי אם לא אֶזְכְּרֵכִי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי". ב-7 ביולי 1904 נערכה הלווייתו של הרצל, שדיוקנו משקיף אלינו מהקיר. הרצל ביקש להיקבר בארון מתכת עד ליום שעם ישראל יעביר את עצמותיו אל ארץ ישראל. הוא ביקש לערוך קבורת עניים – בלי פרחים, בלי נאומים – אולם עוזרו דוד וולפסון ביקש בכל זאת לשאת הספד קצרצר. להלן ההספד: שמו של הרצל, אמר, יתקדש וייזכר, יתקדש וייזכר כל עוד יישאר יהודי אחד עלי אדמות. ובשעה קשה זו אנו מזכירים את שבועתך בקונגרס השישי, ואנו נשבעים בעקבותיך: "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני".
ובחזרה לחנוכה, לסיום, אזכיר את דבריו של שמעון החשמונאי לאנטיוכוס היווני: "לא ארץ נוכרייה לקחנו, ולא ברכוש נוכרים משלנו, כי את נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה – – – כאשר הייתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו". חג שמח. תודה על ההקשבה.
582 מילים של עמיחי שיקלי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.