קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
מכובדי היושב-ראש, כבוד שר התפוצות, חבריי חברי הכנסת, מדי שנה שומעים אנחנו סיפורי אימה, סיפורים קשים על התמודדות יום-יומית של מאות אלפי משפחות בישראל, כשני מיליון אנשים המוגדרים כעניים. קשישים שנאלצים לבחור בין תרופות מצילות חיים למזון ולחשמל בחורף. משפחות עם ילדים שלא יכולות להעביר תשלומי הורים לבתי הספר או לקנות לילדים ציוד חדש לבית הספר וספרים. סיפורים מכמירי לב, שמתפרסמים בתקשורת בעיקר בתקופות החגים אבל אנחנו יודעים שמשקפים את המציאות בכל יום ויום של כל כך הרבה משפחות בישראל, של כמעט שליש מהילדים במדינת ישראל ושל קרוב ל-150,000 קשישים.
בנאומי הראשון בכנסת ציינתי מחקר שנעשה בארצות הברית, על כך שהמיקוד בדואר, ה-zip code, היכן מתגורר הילד, יכול לחזות מה תהיה השכלתו כאדם בוגר, מה תהיה הכנסתו ומה הסיכוי שייאבק בחייו הבוגרים בעוני ובמצוקה. אני שואל את חבריי חברי הכנסת, האם אתם יכולים לומר שהמצב בישראל יותר טוב, וכאן אנו לא סובלים מפערים נוראיים וחוסר שוויון בין מרכז כלכלי לפריפריה חברתית? במדינה קטנה כמו ישראל, שיכולה להיכנס במחוז אחד בארצות הברית, אין שום אפשרות להצדיק פערים עצומים בחינוך, בבריאות, ברווחה. לעיתים פער של קילומטר בלבד יכול להפריד בין מי שיש לו ומקבל את מיטב השירותים שהמדינה יכולה להציע ויספק לילדים שלו עתיד מזהיר, לבין מי שתמיד יחסר לו ויחשוש שילדו יצטרך להיאבק את אותם מאבקים שהוא נאבק ולהתנדנד על קו העוני, פעם מעליו ופעם מתחתיו. בחודש טוב אפשר להשקיע בציוד הלימודים של הילד, אולי לקנות לו חולצה חדשה, ובחודש פחות טוב הילד לא יביא כריך לבית הספר והסבא לא יוכל לקנות תרופות.
בתחילת העשור הקודם עבדתי בלשכת ההוצאה לפועל ברמלה כמתמחה. שם פגשתי את השוטר מעודה, רחמים מעודה. סיפרתי את הסיפור הזה כאן מעל בימת הכנסת. מעודה הביא חייבים ללשכת ההוצאה לפועל וסיפר לי שהוא זכה – במירכאות – להביא דור שלישי של חייבים. הוא הביא את הסבא בצו הבאה ללשכה, הביא את האבא וגם את הנכד.
חבריי חברי הכנסת, העוני הוא לא גנטי, הוא לא עבר במשפחות הללו דרך המים או דרך האוויר. הוא עבר משום שאף אחד לא טרח לעצור את המעגל הזה, להתערב וממש להרים בידיים את הדור הבא, שלפחות הוא לא יצטרך להתמודד עם מגפת העוני, עם הבושה, עם הפגיעה בערך העצמי, עם החשש שאני לא אוכל להבטיח לילדיי עתיד טוב יותר מהחיים שאני חי היום. העוני הוא הרבה יותר מבעיה כלכלית ומגפה חברתית. ורק גוף חזק ובעל משאבים וסמכויות כמו המדינה יכולים לבצע את ההתערבות הזו ולהפסיק ולעצור את הכרונולוגיה של העוני.
רק אתמול, כאילו בהזמנה, פרסם מבקר המדינה בדוח מבקר המדינה שרשות המיסים חייבת לאזרחים מיליארדי שקלים. המדינה לוקחת מס מאנשים, היא יודעת שלקחה מיסים ביתר, אבל לא טורחת מיוזמתה ליידע את האנשים על זכויותיהם, ודאי שלא טורחת להחזיר באופן אקטיבי את עודפי המיסים למי ששילם בעודף. תופעה של אי-מיצוי הטבות מס זה המונח המקובל והיפה לתופעה הפושעת הזו. מדיניות המושתתת על תפיסה מעוותת שהאזרחים שייכים למדינה ולא המדינה שייכת לאזרחים. זוהי דוגמה קטנה אבל כל עיוות כזה, רבותיי, מגדיל את הפערים החברתיים, הפערים בין מי שלא מפספס תיאום מס, שמחזיק באופן קבוע בעורך דין ורואה חשבון, יודע היטב למצות את זכויותיו, לפעמים יותר טוב ממה שהמדינה יודעת, לבין מי שלא מכיר ולא יודע. פערי ידע שמתורגמים למיליארדים, חלקם פערים בשפה, חלקם בהון חברתי, בהשכלה רלוונטית ובתרבות. החשש לעמוד מול המדינה ולדרוש את מה שמגיע לך הוא חשש אמיתי. אנשים שלא מחזיקים רואה חשבון בריטיינר, לא קוראים כלכליסט ודה-מרקר וגם לא גלובס, ומניחים בטעות שאם המדינה לקחה, היא הייתה כנראה צריכה לקחת, זהו תפקידה.
אחד הגורמים המרכזיים שגורמים לעוני הוא בעיית הנטל הביורוקרטי. הקושי במיצוי זכויות. חוסר הידיעה על זכויות לקבלת שירותים וקצבאות, שמחייב נזקקים להשקיע משאבים וזמן רב רק כדי לקבל את מה שמגיע להם בדין ולא יותר. מכובדי, שר הרווחה חבר הכנסת מאיר כהן. השר מאיר כהן, בשנת 2013 עשית מעשה גדול, מעשה חשוב, הקמת את הוועדה למלחמה בעוני בישראל, ועדת אלאלוף, בראשות זוכה פרס ישראל אלי אלאלוף, חבר הכנסת לשעבר, אחד המומחים הגדולים בארץ לסוגיית העוני, שניהל בעבר גם את קרן רש"י. הוועדה ישבה על המדוכה והגישה מסקנות לממשלה, שורה ארוכה של המלצות בתחומי הביטחון הסוציאלי, הדיור, החינוך, הבריאות, הכלכלה והתעסוקה. המלצות אלו, לדעת הוועדה, אם היו מאומצות, היו יכולות לצמצם את שיעור העוני בישראל בתוך עשר שנים למקובל במדינות ה-OECD. בהיעדר תקצוב מתאים ומוטיבציה מתאימה, לצערי הרב, ההמלצות ברובן נותרו על הנייר ולא נותר מהן כמעט דבר. אחת ממסקנות הוועדה, מכובדי שר הרווחה, התייחסה לכך שמיגור העוני דורש ריכוז מאמצים וריכוז סמכויות בידי גוף אחד שיהיה אחראי לתכלל את המאמצים, את שיתוף הפעולה והתיאום בין משרדי הממשלה השונים וקידום הפעולות והיוזמות בנושא העוני בכל הגזרות. פעולה כל כך פשוטה, ולצערי הרב משרדי ממשלה רבים עוסקים בצמצום פערים בחברה, עוסקים במלחמה בעוני, אבל לא יודעים לדבר אחד עם השני.
בכנסת העשרים-ושתיים הגשתי את הצעת חוק הקמת הרשות הלאומית למאבק בעוני. שהיא זו שתרכז ותוביל את המאבק הממשלתי בעוני, תהיה אחראית על המעקב והבקרה אחר פעולות הממשלה בנושא, על התיאום בין הגופים הממשלתיים ועל יישום הצעדים הנדרשים. תפקידה של הרשות לגבש תוכניות שנתיות ורב-שנתיות שאותן נוכל אנחנו כאן בכנסת לבחון מדי שנה, שהתהליך יהיה מדיד, שהיא תייעץ לממשלה ותעסוק גם בפעולות הסברה וחינוך לתכנון כלכלי בכל מוסדות החינוך.
אני גאה לעמוד ולהציג היום בפני הכנסת את הצעת החוק להקמת הרשות הממשלתית למאבק בעוני. לשמחתי, מאז הגשתי את ההצעה בכנסת העשרים-ושתיים יחד עם חברי כנסת נוספים, וכמובן חברי חבר הכנסת ינון אזולאי, הוגשה ההצעה מחדש על ידי כמה ח"כים נוספים: חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, מירב בן ארי – מעניין מאוד מה היא תצביע כאן היום – מיכל וולדיגר וחברות כנסת נוספות, בכנסת הקודמת. בהצעה זו אין כל היבט פוליטי, מפלגתי או אידיאולוגי. אני שמח שחברים רבים מרוב סיעות הבית הגישו את ההצעה מחדש והמחישו בכך את הדגש שהם שמים על המאבק בעוני. למילים רצוי שיתחברו גם מעשים.
שר הרווחה הנוכחי מאיר כהן הוא זה שהקים את ועדת אלאלוף. אני יודע שהנושא קרוב לליבו. מאבק בעוני הוא לא נושא מגזרי והוא נושא שלגוש הימין יש עליו בעלות. גם חברים בשמאל הביעו בפניי את חשיבות הנושא ואני מבקש ממך, אדוני השר, לאפשר לחברי הקואליציה להצביע בעד ההצעה בקריאה טרומית. ככל שקיימת מחלוקת על היקף הסמכויות המדויק של הרשות, מי יבחר את החברים במועצה וכיוצא באלה, וכן על סמכויות השר הרלוונטי, אם זה השר לפיתוח הפריפריה הנגב והגליל או שר הרווחה, כמובן שניתן לפתור אותן בוועדות לפני קריאה ראשונה ובמהלך הדיונים לשנייה ושלישית. אני כמובן מקבל על עצמי את התיאום וההסכמה של משרדי הממשלה במהלך הדיונים, וכידוע, לקואליציה יש רוב, לצערי הרב; כעת רוב דורסני, אומנם, אבל יש לה גם רוב בוועדות, אז אין לכם מה לדאוג בנושא הזה. אם באמת כנים דבריכם ומיגור העוני הוא באמת מטרה עילאית, אני באמת חושב שהנושא הזה צריך להיות חוצה מפלגות, חוצה מחנות.
אני פונה אלייך, חברתי חברת הכנסת אמילי חיה מואטי, שהנושא הזה – גם בנאום הבכורה שלך המאוד-מרגש, שנגע בלבבות של כולנו – הנושא הזה מאוד קרוב לליבך. את גדלת בדרום נתניה, בשכונה שידעה קושי ומצוקה, וחברותייך באמת לא הצליחו להגיע לאן שאת הגעת. היושרה הפנימית מחייבת שאנחנו נעשה פשוט את מה שהמליצה לנו ועדת אלאלוף. אני לא המצאתי מעצמי שום דבר. זה שישנה ועדה חשובה במשרד הרווחה – היא עדיין לא מצליחה לקבע יעדים, להיות חייבת לעמוד ביעדים. אותו פקיד ממשלתי שימנה השר מאיר כהן יהיה חייב לעמוד ביעדים הללו. לכן אני מבקש ממך ומכלל חבריי חברי הבית להצביע בעד ההצעה החשובה הזו, שתעזור לנו להתקדם צעד אחד קטן אבל חשוב לצמצום ולמיגור העוני בישראל. תודה רבה.
1,182 מילים של משה ארבל. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.