מוגנות מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה על השאלה. הרצח של ליטל יעל מלניק הוא מזעזע. זה דבר טרגי, ואסור לתת למקרים כאלה לקרות. חובתה של מערכת הבריאות – אגב, ושל כל מערכת אחרת, אם זה מערכת רווחה ואם מערכת חינוך, ששם נמצאים אנשים תחת חסות – להפיק לקחים ולפעול בעניין כדי להבטיח שהמקרים האלה לא יחזרו על עצמם.

המקרה הספציפי נמצא בחקירת רצח של המשטרה, לכן אני לא יכול למסור פרטים ספציפיים על האנשים, אבל אני יכול להגיד לך שכבר היום אני מכנס את בכירי משרד הבריאות – בצוהריים, עוד כמה שעות – כדי לבדוק בדיוק מה הנהלים ומה האפשרויות לתת הגנה, ועם מיצוי מסקנות החקירה של המשטרה אנחנו נעשה בדיקה מעמיקה של האירוע במסגרת מה שנמצא בסמכותנו במשרד הבריאות.

עכשיו, אני רוצה לומר שמערכת הבריאות צריכה להיות מקום בטוח עבור אנשים שנמצאים במצבים הפגיעים ביותר, בוודאי במערך בריאות הנפש. בכלל חולה מטופל הוא פגיע, הוא חלש, הוא חשוף, הוא נתון לחסדי המערכת, הוא חסר ישע בהרבה מאוד – – –

כן. ושם צריך הקפדה יתרה. איפה הבעיה? ואגב, את בקיאה, כי את מעלה את העניין, וטוב שכך. שהמערכת בכלל מצויה בחוסר גדול ובמשאבים חסרים, והכול במצוקה, ואין מספיק אנשים, ואין מספיק כוח אדם, ואין מספיק תשומת לב, ואז גם נוצרות פגיעות.

עכשיו ספציפית לגבי מה ששאלת – הכשרה והשכלה של העובדים. טוב, אז בבית חולים יש עובדים מכל מיני סוגים, לרוב במקצועות הרפואה. כוח אדם מקצועי שמוסדר בחקיקה – רופאים, אחים, אחיות, קרימינולוגים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים – מחזיקים ברישוי ממשרד הבריאות, והם עומדים בדרישות החוק לעיסוק במקצוע שלהם. הסדרת הרישוי נותנת בידי משרד הבריאות לא רק סמכות לתת את הרישיון אלא גם לפעול במישור משמעתי בכל מקום שאיש מקצוע כזה כשל מקצועית או מוסרית בתפקיד שלו ולנקוט אמצעי משמעת שונים כנגדו, ובכללם התליה או שלילה של רישיון לעסוק במקצוע. במהלך ההכשרה המקצועית והאקדמית יש מקום משמעותי להכשרה גם בתחום האתיקה. בבריאות הנפש יש דגש מיוחד – וגם מלמדים את זה – על שמירת הגבולות בין מטפל למטופל, כי לפעמים במצבים האלה הגבולות מטבע הדברים מיטשטשים, ורע מאוד שזה יקרה.

שאלת אם המשרד עורך בדיקות רישום פלילי לעובדים או דורש זאת מהמפעילים, אז ככה: בבתי חולים ממשלתיים – זאת אומרת, כל בתי החולים לבריאות הנפש בישראל הם בתי חולים ממשלתיים חוץ משניים, של קופת חולים כללית – המשרד מבצע לכל המועסקים בדיקת רישום פלילי טרם קבלתם לעבודה לתפקיד. אגב, נבדקים גם עובדי קבלן, שלא מועסקים כעובדי מדינה; מתנדבים, מדריכים, מורים, גם לגביהם בודקים רישום פלילי. חוץ מזה, כחלק מתהליך הרישוי המקצועי במקצועות האלה נעשית גם בדיקת רישום פלילי למועמדים לקבלת רישוי, וזה, אגב, בלי קשר לשאלה אם הם עוסקים או פונים לעבודה בבית חולים. כל בית חולים פסיכיאטרי נדרש טרם קבלת עובד חדש לעבודה לקבל אישור משטרה לפי החוק למניעת העסקת עברייני מין. בתי החולים נכללים בחוק הזה.

שאלת איך המשרד שומר על המוגנות של המטופלים שאינם יכולים להגן על עצמם, אז ככה: קודם כול, לגבי מוגנות ילדים ונוער במערכת, יש שלושה רבדים. הרובד הראשון: סינון. הבסיס העיקרי לשמירת מוגנות הוא סינון המועסקים ובדיקת התנהלות עבר, זאת אומרת, רישום פלילי. העובדים עוברים אוריינטציה ופיקוח מעצם מבנה המערכת. אח או אחות או מטפל לא עובדים בחלל ריק של מחלקה, הם עובדים תחת אחראי משמרת, אחראי מחלקה, אחראי חטיבה, והגבולות מובהרים כל הזמן בהדרכות ובישיבות צוות. גם בכניסה לעיסוק במקצוע וגם בכניסה לעיסוק במערכת יש יישור קו ביחס למועסקים עם בדיקת רישום פלילי.

הרובד השני במעטפת זה הדרכות והכשרות שוטפות לכוח האדם שמועסק במחלקות, ורובד שלישי זה ביטחון פיזי – מצלמות ומאבטחים. עכשיו, אני יכול להגיד לך, מיכל, ואני אומר לך, האם יש מספיק מאבטחים בבתי חולים? ואגב, לפעמים יש תקיפות של אנשי צוות על ידי מטופלים. לא, אין מספיק מאבטחים בבתי חולים. זאת גם אחת הסיבות שקשה לגייס כוח אדם לעבודה במקומות האלה, כי הרבה פעמים יש שם אלימות, וזאת מציאות קשה.

אני חושב שהקטנת הסיכון היא תוצאה ישירה של יחס טוב או יחס גבוה של מטפל–מטופל. במחלקות הנוער היחס מטפל–מטופל גבוה ביחס למחלקות המבוגרים. בנוסף, המחלקות כוללות אנשי צוות אחרים: מדריכים, מתנדבים, אנשי חינוך מיוחד. יש במחלקות טיפול אינטנסיבי פרטני וקבוצתי שמפגיש את הילד עם הרבה גורמים שמאפשרים להציף מצוקות וצרכים, ובכלל זה גם מצבים, חס וחלילה, שילד או ילדה, נער או נערה, נפגעים על ידי גורם כלשהו במחלקה. אני אומר, כחלק מהאמצעים קיימות באזורים הציבוריים גם מצלמות. ברור לך שאי-אפשר לשים את המצלמות גם בתוך החדרים, יש גם עניין של פרטיות. כל הנושא הוא נושא קשה במציאות קשה, טעונה.

והייתי אומר עוד דבר; זאת לא השאלה שלך אבל אני יודע שאת בקיאה. תראי, ברגע שיש צפיפות כזאת בבית חולים וכזה לחץ, ובמקום שניים בחדר יש חמישה בחדר ואין אפילו רווח בין המיטות, והכול צפוף ובתנאים קשים, אז זה פתח לדברים, זה פתח לדברים, לדברים לא טובים. לכן אני חושב שצריך גישה יותר – זה לא רק להביא עוד מאבטח, שזה חשוב, או לתת תיבת תלונות או באמת לנקוט צעדים, זה פשוט לשפר את התנאים במקומות האלה, ואז אני מאמין שהרבה דברים גם ישתנו לטובה מעבר לזה.

כאמור, אני עושה עוד מעט פגישה עם בכירי המשרד כדי לבדוק בדיוק מה אנחנו יכולים לשפר, ואגב, את מוזמנת לבוא אלינו. אולי נעשה פגישה איתך, אם יש לך רעיונות ספציפיים, כדי שנשפר עוד יותר. אני כל הזמן שומע ממטופלים, ממשפחות, על כל מיני דברים, סיטואציות לא פשוטות. אני עושה הכול כדי לנסות לתקן את זה. תודה.

לגבי המכתב הזה אני אברר, זה היה לפני תקופתי. גם התקופה שהיא הייתה מאושפזת הייתה לפני תקופתי, אבל אנחנו כמובן נבדוק את זה; קודם כול המשטרה בודקת את זה, ואנחנו נבדוק את זה אחר כך.

לגבי מנגנונים לבירור תלונות, קודם כול, יש אחראי או אחראית פניות ציבור בתפקיד. הכול גם מפורסם באתר. יש פניות יזומות של אנשי צוות למטופלים באופן רציף – שואלים אותם אם יש משהו לא בסדר. יש תמיד אפשרות לפנות למנהלים במחלקה בבית החולים ולמנהל בית החולים במכתב במייל. כמובן, אפשר גם להגיש תלונה לנציבות התלונות למקצועות רפואיים במשרד הבריאות, ואפשר גם להגיש את זה באופן אנונימי.

עכשיו, כן, אני יודע, אדם שהוא חסר ישע, שמאושפז, יש לו בעיה אינהרנטית, כי הוא, מה שנקרא, חסר כול. קשה לו. אין לו מייל. אז יש קושי לבטא את המצוקה, ויש גם לפעמים אנשים שקשה להם לבטא את זה מכל מיני סיבות, וקשה גם להעביר את התלונה החוצה. כשמבררים תלונה כזאת צריך רגישות ומקצועיות, כי יש גם תלונות שהן לא בדיוק לעניין – את בוודאי יודעת. לפעמים בנפגעי נפש, מתמודדי נפש, צריך להפריד בין התלונה כשלעצמה למה שקורה בעקבות המחלה. פה צריך איש מקצועי שיוכל לדבר עם הבן אדם ולהבין. אין ספק, צריך פה מערך בדיקה ייחודי לחסרי ישע, וזה צריך להיות פרואקטיבי, כי לפעמים בגלל המצבים אנשים לא מתלוננים ומפחדים. זה סיפור מסובך.

אני חושב שגם לגבי עובדים אחרים שהם לא עובדים מקצועיים ברישיון צריך לעשות את ההכשרה הזאת, בין הם עובדי משק, עובדי ביטחון, קבלנים, מנקים. אבל צריך גם להבין עוד דבר: האנשים האלה עובדים קשה, בשכר מאוד נמוך, ומלכתחילה קשה גם להביא עובדים למקומות האלה, ומלכתחילה יש שם לחץ גדול, אז אני אומר, יש כאן מערכת שהיא לחוצה מכל הכיוונים. גם כאן צריך להבין את העובדים. לא פשוט לפעמים לעבוד במקום כזה. אנחנו משתדלים. אני חושב שהפתרון יבוא קודם כול על ידי משאבים למקום – ייראה טוב יותר, יהיה פחות צפוף, יהיו יותר אנשי צוות, יותר אחים ואחיות, יהיה מאבטח, תהיה עוד עובדת סוציאלית, אז פשוט יהיו יותר אנשים, יותר תשומת לב. היום, כשזה בן אדם אחד על הרבה חולים, מטבע הדברים קשה לו לקבל את כל התלונות. אבל כאמור, אני אשמח לשתף אותך בהמשך הדרך, כי ברור שיש פה בעיה שצריך לפתור. תודה.

טוב. קודם כול בעניין השאלה של חברת הכנסת מיכל רוזין – קשה, קשה. אנחנו יודעים כמה קשה להגיש תלונה על הטרדה מינית או פגיעה מינית, לא רק בבית חולים או בבית חולים פסיכיאטרי; במקום עבודה. כשאתה נפגש עם הממונֶה או הממונָה עלייך כל יום, קשה לעשות את זה. אז תחשבו שאתה מטופל, אתה חסר ישע, אתה סגור ואתה באמת נתון באופן מוחלט למרות בית החולים, המטפל הוא שולט בחייך, אז קשה לעשות את זה, ולכן גם צריך כאן, כמו שאמרתי, גישה פרואקטיבית.

לגבי מחלקות מעורבות או הפרדה מגדרית – נשים, גברים – צריך לבדוק את זה. זה דבר שהוא משליך על כל המערכת. הוא גם משליך על ענייני כוח אדם. לא תמיד יש רופאות או רופאים מספיקים. אני גם לא חושב שצריך תמיד לעשות את ההבחנה הזאת בין אנשי הצוות. זו סוגיה אתית לא פשוטה, לא פשוטה. אחר כך זה זולג גם לתחומים אחרים. יש כללי אתיקה ברורים מאוד למטפלים, לרופאים, לאחיות, לגבי גבולות שצריך לשים עם המטופל או המטופלת. הטיפול בזה לא יכול להסתיים רק בזה שנפריד בין גברים לנשים ובין רופאות לרופאים, אלא המטפלים עצמם צריכים להפנים את זה. עכשיו, רובם הגדול כמובן עושים זאת, והם אנשים וכו', אבל בבעיות הקשות צריך לטפל.

עכשיו לגבי השאלה של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, אני מסכים לגבי העסקת אנשים עם עבר של תקיפות מיניות, מורשעי מין, במסגרות אחרות. צריך לוודא שזה מתקיים. אנחנו עושים את הבדיקות האלה במוסדות הממשלתיים. אני אבדוק לגבי מוסדות אחרים. אני חושב שזה נעשה, אבל השאלה היא עד כמה זה נעשה בקפדנות.

לגבי הטיפול הנפשי בקהילה, אני מאוד מסכים. בית החולים הוא מוצא האחרון, וצריך שיהיו בקהילה מספיק כלים כדי למנוע הגעה לבית החולים. היום, במצב הקיים, תור לטיפול פסיכותרפי בקהילה יכול גם לקחת חצי שנה ושמונה חודשים, ועד שבן אדם מקבל תור בקהילה בקופת חולים, הוא כבר עלול לפגוע בעצמו או חלילה להידרדר ואז גם להגיע לאשפוז. לכן צריך לחזק את זה. בתקציב הזה – שיאושר בעוד חודש, אני מקווה, שלושה שבועות – בתקציב המדינה יש 400 מיליון שקלים תוספת לבריאות הנפש. אחת התוכניות המרכזיות שם היא קיצור תורים בפסיכיאטריה בקהילה, תורים בפסיכיאטריה בקהילה, אוקיי?

כן, אבל זה בדיוק – כדי לקצר תורים צריך עוד כוח אדם, אז אנחנו מביאים לזה כסף. יש בעיה נוספת, שיש מחסור בפסיכיאטרים במדינה, כחלק ממחסור – – –

רגע, רגע. לא, כי פסיכיאטריה היא מקצוע מאוד מבוקש וזה בחוסר. יש לנו למשל תקנים פנויים בבתי חולים לבריאות הנפש, פנויים, ואנחנו לא מצליחים לאייש אותם בפסיכיאטרים.

נכון, נכון.

נכון. הם מעדיפים, כי שם משלמים יותר, נכון, יפה מאוד. צריך פה להבין שהטיפול צריך להיות טיפול רחב, אוקיי? אני גם לא יכול להכריח אנשים לעבוד במוסד מסוים. יש זכות לאדם לעבוד איפה שהוא רוצה. לכן אנחנו צריכים לתת את – – –

כן, אז אנחנו – תראי, זה לא רק עניין של שכר, זה לא רק עניין של שכר, כי רופאים מקבלים שכר יפה. זה לא רק העניין הזה. זה עניין של סטיגמה, זה עניין של בטיחות, זה עניין של ביקוש וזה עניין של תחרות. עכשיו, לפעמים למערכת הציבורית הממשלתית קשה מאוד להתחרות במערכות פרטיות. את יודעת את זה היטב. לכן, צר לי, למשל, אדוני היושב-ראש, שנפלה כאן הצעת החוק הממשלתית להטיל היטל על ביטוחים פרטיים כדי לתמוך במערכת הבריאות הציבורית, אבל זה סיפור אחר. אבל פשוט חושבים שכל דבר אפשר – הדברים תלויים זה בזה.

לכן, בתקציב הזה יש לנו תקציב להוצאת מאות חולים כרוניים מבתי החולים לבריאות הנפש. בבתי חולים לבריאות הנפש יש מצב שבגלל שאין לאן להעביר את האנשים, אז אנשים נשארים בבית חולים לפעמים עשרות בשנים. הייתי באיזשהו בית חולים – בבאר יעקב, נדמה לי – שבן אדם היה שם 30 שנה. עכשיו, בית חולים זה לא בית; הוא לא אמור לגור שם, הוא לא אמור להיות שם 30 שנה, אבל פשוט אין לאן להעביר אותו. מה יעשו? אין משפחה שתיקח אותו, לא נזרוק אותו לרחוב, אז הוא נשאר בבית חולים.

עכשיו, במסגרת התקציב הזה – ולכן אני מקווה שגם את תתמכי בו ולא תתנגדי לו – – –

כן, נו, אבל 2021 נגמרת, הכוונה לשנת 2022. כבר יוצאים מכרזים. זה כמובן כפוף לאישור התקציב בחודש הבא. רק שתבינו מה התקציב הזה ייתן, כי שלוש שנים לא היה תקציב ולא היה אפשר לעשות כלום – לא היה אפשר לעשות שום פיתוח, שום התקשרות, שום דבר. אז עכשיו התקציב סוף-סוף יאפשר לפתוח את זה. אז אנחנו רוצים להוציא מאות חולים כרוניים, שגם תופסים מקום וזה גם לא מתאים להם להיות בבית חולים שנים על שנים, למסגרות אחרות כמו קהילות משקמות – – –

אבל אני מסביר. הכול מאה אחוז, נכון, אבל בהשוואה למה שהיה עד עכשיו, זה בערך פי כמה וכמה וכמה. אז כמובן שזה לא כל מה שצריך – אני רציתי כפול – אבל גם זה תקציב יפה מאוד שעד עכשיו בכלל לא היה. אז אנחנו נעשה את זה, וזה העניין של מסגרות, מה שנקרא, חוץ-ביתיות, כי להרבה מהם אין כל כך בית לחזור אליו, את זה צריך להגיד בצער.

עכשיו אני רוצה להגיד, קטי, לגבי האובדנות. ראינו בעקבות הקורונה, שנה וחצי של קורונה, תכף שנתיים, שיש עלייה מאוד גדולה בפניות, כולל צעירים, בני נוער, אפילו ילדים – דיכאונות, הפרעות אכילה, כולל מצבים של ניסיונות אובדנות. בבתי החולים, מחלקות הנוער עמוסות. עכשיו, אי-אפשר גם לקבל את כולם, כי יש עלייה. אתמול בדיוק ישבתי אצל שר האוצר ודיברתי איתו על הצורך להוסיף מקומות, להוסיף מיטות, במיוחד, בדגש על בני נוער – הפרעות אכילה, אבל זה לא רק הפרעות אכילה, אלה כל מיני דברים של דיכאונות וחרדות במצבים קשים, ואני רוצה גם לשבח אותו בעניין הזה. פה יידרש מהלך נוסף. אנחנו מגבשים את זה עם האוצר, אנחנו מודעים לזה. אני מקווה שניתן מענה. כל המערכת ממילא מתוחה, אבל פה באמת מדובר בהצלת חיים, חד-משמעית, ובילדים שאתה ממש רואה, אם מטפלים טוב, איך האשפוז מחזיר להם את הרצון לחיות, כן?

בתוך הקופות התורים ארוכים מאוד היום ומאוד קשה להגיע, במיוחד – לא רק בפריפריה, אבל בכל הארץ.

זה חודשים אם אתה רוצה תור, אבל שוב, יש לנו גם לזה תקציב מסוים. אנחנו רוצים לקצר תורנויות, יש לנו מבחני תמיכה שאנחנו נפרסם לקופות לצורך קיצור תורנויות בטיפול פסיכותרפי, וצריך לדחוף את זה כל הזמן.

אמרתי לך לגבי חרדות, דיכאונות. לגבי התוכנית לחיזוק הטיפול הנפשי בקהילה – זה מה שאנחנו עושים. אני לא קיבלתי את זה.

אני לא יודע ספציפית לגבי התוכנית שלך.

בסדר, אני אבקש את זה מטל ברגמן.

זה נמצא בדיון עם הקופות. כן, יש לזה משמעות תקציבית, וגם יש לזה משמעות בכוח אדם, כמו שאמרה קטי. לא תמיד קל לגייס את אנשי המקצוע, אבל אנחנו עושים מאמץ. זה בראש סדר העדיפויות שלי.