אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השרה, אני רואה שהשרה אילת שקד נעלמה לה, ולא בכדי, וחבל שכך. אבל בסדר, מה לעשות.
או לא רצתה לשמוע אותי ואת בצלאל סמוטריץ', אבל זה בסדר גמור – אתה תשמע והקואליציה תשמע ועם ישראל ישמע.
ודברי הכנסת ישמעו.
אני רוצה, בפתח הדברים, קודם כול, להביע תנחומים על מותה של אימו של קובי סלם, פעיל שלנו מגבעת שמואל, גב' סלם, זכרה לברכה, ועל מותו של הפרסומאי בני גיל, אוהב ארץ ישראל, איש ארץ ישראל. יהי זכרם ברוך. אני משתתף בצער המשפחות.
אדוני, אני יצאתי לכמה דקות – יותר נכון אפילו קצת יותר מכמה דקות – בהפרשים כאן בין ההצבעות, וסוף-סוף פגשתי את הילדים המתוקים שלי – את שובאל צדוק, את הלל שושנה, את אמונה אסתר, את דוד ציון, את שירה חדשה ואת אורי צבי – והלכתי איתם לקניון מלחה. עברנו שם בין הדוכנים, ואחד אחרי השני באו אלי יושבי הקניון, מי שמבלה בקניון, ואמרו לי: בן גביר, מתי הם הולכים הביתה? מתי הממשלה הזאת הולכת הביתה?
בעזרת השם תלכו, תלכו מהר. ממשלה של מנותקים. ממשלה של אנשים – חלקם חברים שלי, באמת אנשים טובים שמסתובבים כאן, אבל הם מנותקים ממה שהציבור חושב עליהם. הם מנותקים ממה שהציבור במדינת ישראל רואה, את הממשלה הרעה הזאת, מנותקים מכל הצרות של עם ישראל, מנותקים מהעם.
אביר, הייתי בדרום, הייתי בבאר שבע. אני מסכים – אתה עוד מעט תגיד לי, אחרי שאני אסיים את הנאום שלי: זה לא רק בתקופה שלנו, זה היה גם בזמן הליכוד. אתה צודק, זה היה גם בזמן הליכוד. אבל עברתי שם בין האנשים – איזה תסכול, איזה עצב, איזה יגון. סגן ראש עיר בא אליי ואומר לי: איתמר, אשתי לא יוצאת בערב למתחם ביג. אני אומר לו: למה היא לא יוצאת בערב – לא למתחם ביג ולא לג'וגינג? והוא אומר לי: אשתי מפחדת, כי מטרידים אותה, כי פוגעים בה, כי האלימים והעבריינים והבריונים הרימו את הראש.
היינו בסיור בחורה, בלקיה – איזה יופי של פיתוח. מדינת ישראל רק אומרת להם: בואו תיכנסו, בואו תיכנסו, אבל הם לא רוצים, כי הם יודעים שיש פראיירים, כי אנחנו פראיירים.
מנותקים משכונת התקווה, מאותה אישה קשישה. כן, כולם מדברים, ובצדק מדברים, וטוב שמדברים, על המעשה הנורא שעשו כלפי גל גברעם, על המעשה הנורא של סוכן הדוגמניות שי אביטל, אבל מה עם הקשישה בשכונת התקווה שאנסו אותה? מה איתה? מה עם מה שקורה שם – שילדים מפחדים לצאת לגני משחקים, כי מטרידים אותם ומרביצים להם ומכים אותם, ואומרים להם: אתם יהודים מלוכלכים? זה במדינת ישראל, זה במשמרת שלכם.
מנותקים מהשכבות החלשות. אמרתם שתביאו בשורה, הבטחתם הורדת מיסים, סיפרתם סיפורים, והינה – מיסים על המשקאות הממותקים והעלאת מחירי הלחם והעלאת התחבורה הציבורית ומס על רכישת מוצרים מחו"ל ומס על ביקור רופאים ועוד ועוד, כשעוד פעם, מי סובל? אותם אנשים שקשה להם, אותם אנשים שאין להם. מנותקים מהיהודים, מהציבור היהודי, ברמלה ובלוד ובשמעון הצדיק, אלה ששורפים להם ופוגעים בהם וזורקים עליהם אבנים, ואין משטרה ואין חוק ואין סדר.
מנותקים גם בחוק הזה, חוק הוותמ"לים. לכאורה – איזה יופי, מאפשרים בנייה, מתחמי בנייה, תכנון, אבל כולנו יודעים את האמת כאן: החוק הזה נועד להרוס את כל דיני התכנון והבנייה, החוק הזה, ולא סתם ברע"מ עבדו עליו גם בשעות היום, גם בשעות הלילה, כי הם יודעים שזה חוק שעוד פעם בועט בשלטון החוק.
מנותקים מחיילי צה"ל – כן, מיקי לוי, כן, אדוני יושב-ראש הכנסת, מנותקים מחיילי צה"ל. בוא איתי לחברון, מיקי. בוא, בוא נפגוש את חיילי צה"ל. בוא נדבר איתם על חיילי גולני וגבעתי, בוא נשאל אותם מה הם חושבים על הממשלה הרעה הזאת. אני מסכים איתך, זה לא רק מהתקופה שלכם, אבל בתקופה שלכם זה גדל ובתקופה שלכם זה מתעצם. אם קודם זרקו עליהם אבנים והם היו צריכים לשתוק, היום יורים עליהם והם צריכים לא להגיב, כי יש ממשלה, כי יש פוליטיקה, וצריך לתחזק את הממשלה. זו, אגב, הסיבה לחוסר האובייקטיביות שלך כאן, כשאחמד טיבי העיף אותי מהדוכן כי לא אמרתי לו "אדוני", ואתה יודע שאני צודק, אבל לא עשית כלום עם זה. למה? כי אתה צריך אותו לקואליציה שלך.
חבריי חברי הכנסת, אנחנו בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, חודש של חשבון נפש שכל אחד ואחת צריכים לעשות, ואני שואל אתכם: חבריי, ברוך השם, אתם בתפקידים באמת מכובדים – גב' סילמן יושבת-ראש הקואליציה, אביר סגן שר, אילת שרת הפנים, נפתלי ראש ממשלה – באמת מעריך, באמת חשוב מאוד, אבל יש עוד דבר שאתם תצטרכו לעשות בסיום התקופה הזאת. ויכול להיות שזאת תהיה תקופה ארוכה, יכול להיות שתחזיקו מעמד, יכול להיות שהממשלה הזאת תאריך ימים, חס ושלום.
כן, אני יכולתי להשפיע, אביר, אתה צודק. אתה צודק, אני יכולתי להשפיע. הציעו לי. הציעו לי צ'ק פתוח.
הציעו לי צ'ק פתוח: בוא תהיה שר, בוא תהיה שר. הציעו לי, אתה צודק.
אתה צודק. לא לא, אביר, לא סגן שר, הציעו לי להיות שר. רק תסכים למנסור עבאס בממשלה – תהיה שר.
בטח שיבחרו, מוכר להם את המדינה. בוודאי שיבחרו, הוא מוכר להם את המדינה.
אדוני היושב-ראש, אני זקוק לסיוע כאן, כי אני רוצה להשלים את המילים. אביר, יהיה לי מה לדבר איתך בחוץ, אבל אני כן אשלים את המילים שלי. אני כן אגיד לך בצורה הכי פשוטה, אביר, את הדברים הבאים: אתה צודק – אתם משפיעים, אתם חשובים, אתם בעלי תפקידים – אבל אני שואל אותך ומסתכל לך בעיניים, אני מסתכל לעידית שלידך בעיניים: אתם תוכלו להסתכל להיסטוריה בעוד כמה שנים? אתם תוכלו להסתכל בפנים של הילדים המתוקים שלכם, כשאתה יודע שאני, לדוגמה, שכשרצו להפגין מול הבית שלך, אני אמרתי: לא, כי אני לא רוצה שהילד שלך יראה את הדבר הזה, גם אם הוא קטן מאוד?
אבל אני שואל אותך, אביר, אני שואל אותך שאלה: האם אתה תוכל להסתכל בעיניים של הילד שלך בעוד כמה שנים על הדבר הזה? אז נכון, יש תפקידים, אתם משפיעים ואתם חשובים, אבל אם במחיר הזה ממשלת ישראל מוכרת את מדינת ישראל, אם במחיר הזה אנחנו מאבדים את הדרום ומאבדים את הצפון – לך לחקלאים בצפון, לך לאנשי העסקים בצפון שהתחילו לדרוש מהם פרוטקשן. אם במחיר הזה, אביר, אנחנו מאבדים את מדינת ישראל – אני מכיר אותך טוב ואני מכיר את עידית, אני מכיר את כולכם. אני חושב שיש איזשהו רגע שאתם צריכים להגיד: עד כאן, עד כאן. זה לא יהיה. זה קו אדום. מה הקווים האדומים של הממשלה הזאת?
תראו את מעללי השהידים תומכי הטרור, חוגגים – חוגגים כאן ביום, חוגגים כאן בלילה, חוגגים כאן בכל רגע, שולטים על מדינת ישראל, שולטים על ממשלת ישראל, מנהלים את מדינת ישראל, ואני שואל אותך ושואל אתכם: עד מתי?
ערב ראש חודש אלול, ועוד חודש – – –
סגן השר קארה, אין לי ספק שכבוד היושב-ראש מר גינזבורג ינהג בי בשוויון ויגיד: היו כאן הפרעות, אז אני נותן לו עוד דקה וחצי, כי אני עושה את זה ככה כלפי כל אחד.
וכמה ההפרעות היו?
דקה?
אני לא אתחנן. אתה רוצה שאני ארד? אני ארד עכשיו.
בסדר, היו הפרעות. היו הפרעות.
אני ידיד של אביר, וזה בסדר, אני מרשה לו להפריע לי, אני רק אומר לך דבר אחד, אני אומר לכם דבר אחד, אני אומר לך, כבוד השרה, דבר אחד: ערב ראש השנה, ואתם באמת צריכים לשאול את עצמכם: מה קורה כאן? אתם בשלטון, זה נכון, אבל נתתם במחיר הזה שאתם בשלטון את השלטון גם לאנשים שבסופו של דבר מסתכלים על הילדים שלי ועל הילדים שלך ועל הילדים של אביר ועל הילדים של עידית אותו דבר, והחלום שלהם זה לעשות לכולנו את אותו דבר.
1,171 מילים של איתמר בן גביר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.