אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר – אני מקפיד, במקרה של רוב השרים – אדוני השר. ראשית, חברי הכנסת צביקה פוגל, יושב-ראש הוועדה שהציג את החוק, בצניעותו, לא בירך מעל הדוכן את נכדיו שביציע, כי הוא אדם צנוע, אז אני אעשה את זה. ברוכים הבאים, בני משפחת פוגל ונכדיו של חבר הכנסת צביקה פוגל, הבן והכלה.
אני חייב לציין שמי שצפה בדיוני הוועדה לביטחון לאומי ראה שחבר הכנסת פוגל חידש חידוש פרלמנטרי. כשרוצים שהאופוזיציה לא תעשה פיליבסטר מזמינים נכדים, ואז, מול נכדים אי-אפשר לעמוד, אז מקצרים את הדיון. תרגיל פרלמנטרי.
אז גם חבר הכנסת מיקי לוי הביא את נכדיו, אז בכלל אנחנו בעונת הסבים והסבתות, אין מה לעשות. אז ברוכים הבאים, כל הנכדים והנכדות, למשכן הכנסת. זה באמת מחייב אותנו להוריד איזשהו מפלס בדברינו.
ראו, מכובדיי, לא בכדי כאשר עלה לדוכן עמיתי, חבר הכנסת צביקה פוגל, הוא הציג את הסדר החוק, אבל לא הציג את המספרים. אני חושב שבין אם אנחנו תומכים בהצעת החוק, בין אם אנחנו מתנגדים לה, בין אם אנחנו נמנעים, לנגד עינינו צריכים להיות מספרים, המספרים כאן חשובים. מאז תחילת המלחמה מצבת האסירים והעצורים במדינת ישראל עלתה בעשרות אחוזים. מ-16,000 אסירים ועצורים במתקני השב"ס, ל-23,000 – מספר חסר תקדים. אכן, רוב העלייה מגיעה כתוצאה מהעלייה במספרם של האסירים והעצורים הביטחוניים, אבל היום, לבקשתנו, השב"ס גם הביא את הנתון הדי מדהים, שבתקופה הזו, שבה יש משבר חירום כליאתי ישנה גם עלייה של 2,500 איש במספר האסירים והעצורים הפליליים במדינת ישראל.
כמה אנחנו מדברים על שינוי במדיניות הענישה הפלילית, שמטרתה לצמצם את המאסר, להעצים חלופות מאסר, והינה, בעיצומו של משבר כליאה, המערכות כולן – חטיבת התביעות של המשטרה, אגף החקירות, הפרקליטות, בתי המשפט, שב"ס, משרד המשפטים, משרד הבל"מ – לא נתנו את דעתם על העובדה שיש עלייה תלולה במספר האסירים והעצורים הפליליים. המספר הבא: 40% מהאסירים הפליליים במדינת ישראל לא זוכים לתנאי המחיה המינימליים שמוגדרים בחוק ובפסיקה. למעלה מ-90% מהאסירים הביטחוניים לא זוכים לתנאי מחיה הולמים ובסיסיים. דרך אגב, למעלה מ-3,000 מהאסירים הביטחוניים הם לא אסירים, הם עצורים מינהליים, אנשים שאפילו לא הורשעו, שלא התנהל בעניינם הליך משפטי פלילי. הדעת והמוסר מחייבים שעם אנשים שלא הורשעו אתה עוד יותר מחמיר בתנאי כליאה – אצלנו הכול הפוך. 90% ומעלה מהאסירים הביטחוניים במדינת ישראל לא עם תנאי כליאה הולמים.
בואו נתרגם את זה למספרים: 1,700 אסירים פליליים – אני מדגיש, אסירים פליליים, לא ביטחוניים – ישנים על הרצפה. לא חודשיים, לא שלושה; שלוש שנים. שלוש שנים אנחנו במציאות שקרוב ל-2,000 אנשים שהורשעו בבתי משפט ישראליים ומרצים עונש מאסר ישנים על הרצפה. שלא לדבר על המשמעות של הצפיפות בתוך התא, של היכולת להקפיד בתנאי תברואה, בתנאי סניטציה בתוך התא. אלה המספרים.
שטחים ציבוריים, שגם ככה הם מינימליים בבתי הכלא בישראל, הוסבו לאזורי כליאה. מה המשמעות שאין שטח ציבורי שבו האסירים יכולים ללמוד או לעבוד או להסתובב? בתי הסוהר במדינת ישראל הפכו להיות סיר לחץ, וליתר דיוק – חבית נפץ. ולמה אנחנו מחכים? לקצר חשמלי באחד מבתי הסוהר שנבנו עוד בתקופת המנדט? לשרפה שבגלל הצפיפות לא יהיה ניתן במהלכה לחלץ לא אסירים ולא סוהרי כליאה? אנחנו צריכים אסון מירון בתוך בתי הכלא ואז נתעורר? מה אנחנו צריכים? מגפה באחד ממתקני הכליאה, ושלבתי החולים ברחבי הארץ יובלו עשרות ומאות אסירים כי בכל השב"ס יש רק 85 מיטות אשפוז? 90 ומשהו, לא 85. הם אמרו 90 – לא משנה, 100 מיטות אשפוז. אז צריך התפרצות של מגפה בגלל תנאי סניטציה, ומאות מיטות בבתי החולים יאוישו באסירים? מה אנחנו צריכים, אירוע של אלימות? של מרד אסירים? של לקיחת לוחמי כליאה כבני ערובה? הינה, אני אומר את זה כאן לפרוטוקול: אם המגמה הנוכחית בבתי הסוהר במדינת ישראל תימשך – זה מה שיקרה. אל תאמרו שהכתובת לא על הקיר.
עכשיו, אומרים לנו – עושים מאמצים, בונים בתי סוהר. מי יתקע לידנו שהמקומות החדשים יבואו במקום המקומות הישנים? מישהו הודיע שהולכים לסגור את המתקנים הישנים? אני אומר לכם, כל מיטה שעכשיו יוסיפו – לא מיטה, כל תא, אין מיטות – כל תא שיוסיפו בבתי הכלא, תחת המדיניות הנוכחית של כל המערכת, אבל בטח בעידן של הממשלה הזאת, כל תא יתמלא בעוד אסירים. היד קלה על ההדק. אז אומרים לנו – בונים. אז במקום 23,000 אסירים, יהיו לנו 30,000. זה מה שיקרה.
כל ההישג הדרמטי של עשרות השנים האחרונות, של לעבור לעידן שבו יש תנאי מחיה מינימליים בכלא, כל הדבר הזה עתיד להימחק, כל ההישג החוקתי הזה. כי המצב שמוגדר כמצב חירום נורמל לחלוטין שלוש שנים. תחת הממשלה הזו יורידו את מספר המעצרים המינהליים ביהודה ושומרון? מה אנחנו מדברים? יש פה שר שאם זה היה תלוי בו היו עוד 20,000 עצורים מינהליים. כל הזמן מדברים פה על החמרת ענישה, החמרת ענישה בכל סעיף, בכל חוק.
דוחות של משרד המשפטים איך מעמידים חלופות כליאה לא מיושמים. הצעות חוק שיושבות על השולחן במשרד המשפטים לא מקודמות. שמענו היום הודעה שבחורף 2024 הניחו על השולחן של יריב לוין תזכיר חוק שמטרתו לקדם חלופות מאסר בפועל במאסר בית. מרץ 2024, אבל ליריב לוין יש דברים יותר חשובים. מה אכפת לו ש-1,700 אסירים פליליים ישנים על הרצפה? לא מעניין אותו. מעניין אותו לתקוף את היועצת המשפטית, מעניין אותו מהפכה משטרית, מעניין אותו לא להכיר בנשיא בית המשפט העליון. מה זה אסירים שישנים על הרצפה? זה מעניין מישהו? לא את יריב לוין.
אבל אז הוא יבכה על משילות – נכון, חבר הכנסת פוגל? אבל לקדם תזכיר שהמטרה שלו היא גם להגן על לוחמי הכליאה – הם הראשונים שייפגעו, לא אתה ואני, נכון? במקרה של שרפה, מרד אסירים, בני ערובה – הם ייפגעו.
לא, עוד עשר דקות. זה לא משא ומתן. אז אני אנמק את כל ההסתייגויות. אתה רוצה, אני ארד חמש, אני אעלה חמש, אני ארד חמש – מה שאתה רוצה. אני לא במשא ומתן.
לא, אני רוצה עוד עשר.
אתם רוצים שאני ארד ואני אעלה? אני ארד.
חבר'ה, הכול בסדר. הכול בנעימים.
יש פה ארבעה נכדים ביציע, היום הכול בנעימים.
לא, עדיין לא. של חבר הכנסת מיקי לוי וחבר הכנסת פוגל.
יש ממשלת אחדות ביציע.
עכשיו, כדרך אגב, אני רואה כאן את חבר הכנסת ינון אזולאי. צריך לומר שאביו של חבר הכנסת ינון אזולאי - - -
אביו של חבר הכנסת ינון אזולאי, השר דוד אזולאי, זכרו לברכה, היה מראשי המדברים בבית הזה על הסוגיה של זכויות אסירים.
הוא זה שאמר שבתי הכלא הם החצר האחורית - - -
אבל חברה נבחנת במה קורה בחצר האחורית שלה. ומה שקורה בחצר האחורית עובר בסוף גם לחצר הקדמית.
הינה. עכשיו, צריך לומר: אני אצביע נגד הצעת החוק הזאת לא מתוך גסות לב במשבר הכליאה, אלא כיוון ששלוש שנים – דרך אגב, למרות מאמצים כנים של יושב-ראש הוועדה, אני חושב שהוא באמת ניסה לפתור דברים. אבל המערכת הממשלתית בהובלת – ואי-אפשר להתחמק מזה, יש שני שרים שאחראים לזה – שר המשפטים ושר הבל"מ. זו האחריות שלהם. נכון? האחד אחראי למערכת המשפט ששולחת אנשים למאסר, השני אחראי לשירות בתי הסוהר. שני השרים הללו התעסקו – זה בתנינים ובסיכות של חבל תלייה, השני בהחרבת בית המשפט העליון. דברים שוליים כמו משבר הכליאה לא באמת העסיקו אותם. אם היו מעסיקים אותם – היו פתרונות, אתה יודע את זה.
וכדי להוסיף חטא על פשע, צריכים אזרחי ישראל לדעת – הינה, תשמע, מיקי, כי אני לא בטוח שאתה יודע את זה: ישנו סיכום ארוך שנים בין משרד המשפטים לבין המשרד לביטחון לאומי שכל שנה ממנים 40 עובדי סנגוריה ציבורית ו-60 עובדי ייעוץ וחקיקה כמבקרים רשמיים. דרך אגב, זה סיכום שלא הושג עם הייעוץ המשפטי, מנכ"לי המשרדים בעבר סיכמו. בינואר האחרון בן גביר סירב לחתום. במאי מר קרוקודילים הסכים לחתום על מינוי של חמישה אנשי סנגוריה ציבורית ועוד 14 עובדים מייעוץ וחקיקה.
מטורף, מטורף. זאת אומרת, יש 2,000 אסירים על הרצפה ועכשיו הוא לא מאפשר למבקרים רשמיים להיכנס. של מי? של משרד המשפטים, של הסנגוריה הציבורית. הרי הוא פוגע בלוחמי הכליאה, לא רק באסירים. הרי ככל שלאסירים יותר מסובך, עולה גם הסיכון ללוחמי הכליאה. אז בן גביר מראה את עוצמתו, במה? בלא למנות מבקרים רשמיים. תפסתי את השר לוין פה במסדרון בשבוע האחרון, אני אומר לו: מה זה? הוא אומר: אני מזועזע מזה. סחתיין על הזעזוע.
מה עשית? למה לא דפקת על השולחן? זה לא חשוב, המבקרים הרשמיים של הסנגוריה הציבורית?
בקיצור, תראו, חברים, החוק הזה הוא חוק הכרחי מצד אחד; מצד שני, הוא חוק שהופך את מתקני הכליאה במדינת ישראל למתקנים שהסטנדרט שלהם הוא סטנדרט של מדינת עולם שלישי לא דמוקרטית. אם הייתי רואה מגמה אמיתית של שני השרים האחראים לפתור את זה, הייתי אומר: טוב, קשה המצב, אבל אנחנו לפחות במגמת שיפור. מגמת השיפור מזערית, והשר בן גביר מונע פיקוח פרלמנטרי ופיקוח ממשלתי על המצב בבתי הכלא, ולכן אני אתנגד.
עכשיו, אדוני, בחמש הדקות שנשארו לי, עוד שני עניינים. רבים מהדוברים שדיברו היום עמדו על העובדה ששרים לא גינו את מעשה הוונדליזם ואת מכתב האיום שהופנה היום נגד חברת החדשות של ערוץ 12 ועיתונאיה. ואני חייב לומר, אני מתפלא שאתם מתפלאים. הקול קולו של השר קרעי, והידיים הן ידי החוליגן התורן.
במשך חודשים, ליתר דיוק ארבע שנים, עומד כאן שר התקשורת ומסית, מטנף, משקר, מתיר את הדם, מתיר את הדם של אזרחי ישראל. גיא פלג, העיתונאי, הסתובב עם מאבטח ששכרו לו מחברת החדשות, בן גביר שלח את המשטרה לעכב את המאבטח מחוץ למשרדים של FM103. על מה אתם מדברים?
צריך עילה? צריך עילה בשביל לעכב מאבטח בעידן הנוכחי של בן גביר? יש פה שר תקשורת, יש פה ראש ממשלה, יש פה חבורת שופרות סדוקים, שמתירים את דמם של אנשי התקשורת בישראל – לא ביקורת אלא התרת דם – אז אני מצפה מהם לגינויים? אתם הרי חייכתם כשראיתם את הדלת המנופצת של ערוץ 12. אז אנחנו לא צריכים את הגינויים שלכם, אנחנו צריכים להחליף אתכם, וזה מה שנעשה.
זה מה שנעשה באוקטובר, כי הממשלה הזו והקואליציה הזו הן ממשלת דמים וקואליציית דמים. וגם כאן זה עניין של מספרים, לא עניין של אידיאולוגיה. מספרים – ברחובות, בכבישים, בבתי העסקים, בגבולות. ממשלת דמים.
אחרי שאמרנו את זה, אי-אפשר לסיים את הדברים בלי להתייחס לנסיעתו של ראש הממשלה נתניהו לוושינגטון ולכל מה שקורה מעבר לקו הירוק.
תראו, בימים רגילים, גם חברי האופוזיציה צריכים לאחל לראש ממשלה בהצלחה בנסיעה מדינית שלו. אבל אין כאן כל נסיעה מדינית. הנסיעה הזו היא נסיעה פוליטית גרידא של מנהיג כושל, שערער וסדק את מערכת היחסים האסטרטגית של מדינת ישראל לא רק עם כל מדינות אירופה אלא גם עם ארצות הברית, תחת ממשל רפובליקני בוושינגטון.
נתניהו, שהציג את עצמו כל השנים כליגה אחרת מדינית, דרדר את המעמד של מדינת ישראל במסדרונות השלטון האמריקני. מעולם סגן נשיא אמריקני, רפובליקני או דמוקרט, לא דיבר על ממשלת ישראל כמו סגן הנשיא הנוכחי. כולכם ראיתם מה אמר אתמול הנשיא טראמפ ב-Air Force 1, עד כמה הוא סופר את ראש ממשלת ישראל.
נתניהו הפך לקבצן שמקבץ נדבות מנשיא ארצות הברית – קבל אותי לפגישה, תעשה לי טובה. איזו בושה, איזה ביזיון. האיש הזה מסכן את הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. מתי נתעורר? מתי נישיר מבט למציאות? מתי גם אנשי הקואליציה יבינו שאנחנו נמצאים במצב קטסטרופלי בזירה הבין-לאומית עם הטובה שבידידותינו?
אז יושבים פה חצי משרי הממשלה וכל היום מצטטים את הפסוק: עם לבדד ישכון, עם לבדד ישכון. טיפשים ואווילים. איזה עם לבדד ישכון? איזה עם לבדד ישכון כשאנחנו מוקפים גם באויבים שמבקשים את רעתנו?
וכדי להוסיף חטא על פשע, נתניהו, שידיו כבולות – בדרום לבנון, בסוריה, בעזה – הרי האיש חיסל את חופש הפעולה של מדינת ישראל. מול איראן – כל פעולה היום צריכה חותמת אישור של הממשל האמריקני. זה מעולם לא היה. אז נשאר לו אזור אחד שבו הוא יכול להצית אש ולהבעיר אש לקראת הבחירות – ביהודה ושומרון. אז האיש עסוק ביחד עם השותפים הקיצוניים שלנו בלהביא אותנו אל עבר אינתיפאדה שלישית, בהתעלמות מוחלטת מאלימות לאומנית קיצונית וגם במהלכים להקרסת הרשות הפלסטינית.
עוד פעם, ובזה אני מסיים. נתניהו הכושל, אחרי 7 באוקטובר, ממשיך לאחוז במדיניות של חמאס הוא נכס וכל השאר הוא נטל. ראש ממשלה כזה צריך להיזרק לספסלי האופוזיציה, ואת זה אנחנו נעשה בעוד שלושה חודשים פחות יום אחד. תודה רבה, אדוני.
1,888 מילים של גלעד קריב. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.