תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני לא אדבר על חוק המימון, אני אדבר על חוק הבחירות. אתחיל מחוק הבחירות. קודם כול, זו הכנסת השלישית שלי שמתפזרת, וזה עבר מהר. עד כמה שאני יודע, חוק הבחירות עבר תמיד בהסכמה רחבה בין קואליציה לאופוזיציה, אבל גם הכלל הזה נשבר כאן, ובעיקר בגלל איזושהי פרנויה של חבר הכנסת רוטמן בקשר להצבעה בבתי אבות. אני חושב שמדובר בפגיעה חמורה באוכלוסייה הכי חלשה, כולל ניצולי שואה, ובפגיעה בזכות הכי בסיסית, הזכות להצביע. אני גם חושב שבסופו של דבר הטענה שזה מסייע יותר למפלגה כזו או אחרת היא טענה משוללת יסוד. פשוט חבל שהלכתם למקום הזה. ולכן, אנחנו כנראה ניאלץ כאופוזיציה להתנגד להצעת החוק הזאת.
אבל אני חייב לציין דבר טוב, ואני מברך עליו. אני מדבר על מס מיוחד שיחול על שכר עובדי הבחירות – עובדי יום הבחירות ועובדי תקופת הבחירות, שתתחיל 30 יום לפני יום הבחירות. לא מדובר במס הכנסה, מדובר במס מיוחד, ומכיוון שמדובר במס מיוחד, אי-אפשר גם להגיש בגינו בקשה להחזר מס. לכן, מדובר במס סופי, ועד עכשיו המס שחל הוא 25%. אני חושב שזה היה לפני שנתיים וחצי או שלוש, רגע לפני הבחירות המוניציפליות, שעשיתי עבודה מול רשות המיסים. ממש חישוב. הוכחתי שהמס הנכון הוא לא 25% אלא 18%. ואז עשינו את זה לגבי הבחירות המוניציפליות, ואני שמח שהצלחנו גם בחוק הבחירות הזה לקדם את השינוי הזה, כלומר, עובדי יום הבחירות ועובדי תקופת הבחירות בבחירות הקרובות, ב-27 באוקטובר – במקום לשלם 25%, ישלמו 18% בלבד. זה מס הרבה יותר נכון והרבה יותר צודק. כי תמיד מדברים על זה שהשאיפה שלנו שכל השחקנים בשוק ישלמו מס אמת, ו-25% זה מאוד מאוד רחוק ממס אמת. לדעתי עכשיו אנחנו מתקרבים. אני חושב שהמס הנכון הוא עדיין בין 15% ל-17%, אבל כרגע נסתפק ב-18%, ובהמשך נתקדם לשיעור שהוא יותר נכון.
זה כנראה הנאום האחרון שלי בכנסת העשרים-וחמש – או האחד לפני האחרון, נראה איך הלילה הזה יתקדם – ואני רוצה להקדיש אותו למקום שביליתי בו אלפי שעות בחמש וחצי השנים האחרונות. חלקן עם חבר הכנסת נאור שירי, חברי ושותפי, גם כמרכז הקואליציה בכנסת העשרים-וארבע וגם כמרכז האופוזיציה בכנסת העשרים-וחמש, והוא ועדת הכספים של הכנסת.
ועדת הכספים היא לא עוד ועדה בכנסת. בהיבטים רבים, גם טכניים, נניח, כמו הפעילות בפגרות, אך גם ברמה המהותית, זו לא עוד ועדה. ועדת הכספים היא המצפון הכלכלי של מדינת ישראל. בוועדת הכספים בעולם מתוקן לא אמורים לנהל עסקאות פוליטיות מהבוקר ועד הלילה. בוועדת הכספים אמורים לשמור על כספי ציבור. לשמור על כספי ציבור – מאוד מאוד פשוט ואף מתבקש. בוועדת הכספים אמורים לשאול שאלות קשות, לדרוש ולקבל תשובות. נכון, נאור? לדרוש ולקבל תשובות. לפקח על הממשלה, ולעמוד כחומה בצורה בין האינטרס הציבורי לבין אינטרסים פוליטיים צרים.
כל שקל שעובר בוועדת הכספים הוא שקל של אזרחי מדינת ישראל – של החייל במילואים, של המורה, של הרופאה, של בעל העסק הקטן, של הזוג הצעיר שמנסה לקנות דירה, של ההורים שלא גומרים את החודש. זו אינה קופה של המדינה ואינה הקופה של הקואליציה, ואינה קופה של מפלגה, אדוני שר האוצר בצלאל סמוטריץ' – זו הקופה של הציבור. דווקא משום כך האחריות של ועדת הכספים היא עצומה. היא לא נמדדת במהירות שבה מאשרים בה כספים ותקציבים, ולא בהיקף חקיקה פרטית, כמובן, אלא באומץ לעצור, לבדוק, לשאול, וכשצריך – גם לומר לא.
אבל בקדנציה הזאת נדמה שוועדת הכספים ויתרה על התפקיד הזה. במקום להיות ועדה לפיקוח, היא הפכה פעמים רבות מדי לחותמת גומי של הממשלה ושל שר האוצר; במקום להגן על האינטרס הציבורי הרחב, היא אפשרה ביד רחבה לפוליטיקה סקטוריאלית מושחתת להשתלט על סדר-היום של הקופה הציבורית, ולראיה, כ-25 מיליארד שקלים של הכספים הקואליציוניים בזמן המלחמה. במקום לבחון כל החלטה לפי השאלה מה טוב למדינת ישראל, מה טוב לציבור המשרת, יותר מדי החלטות נבחנו לפי השאלה מי מרוויח מזה פוליטית. ותמיד, אבל תמיד, מי שהרוויח פוליטית אלה המצביעים של משה גפני ובצלאל סמוטריץ'. ככה יצא. לא משנה מה עשינו, תמיד מי שמרוויח זה שני הסקטורים האלה. כן, כן, הציבור שהצביע ליכוד נפגע ונשאר מאחור. אני כבר לא מדבר על המצביעים של מפלגות האופוזיציה, שפשוט נשדדו בקדנציה הזאת.
זה לא תפקידה של ועדת הכספים. הציבור מצפה שאנחנו כאן, בבית הזה, בוועדות הכנסת, נשמור על כספו באותה אחריות שבה הוא מנהל את חשבון הבנק שלו. הרי אף משפחה בישראל לא הייתה מסכימה להוציא מיליארדים עם סדרי עדיפויות לקויים ומפוקפקים, בלי בקרה ובלי אחריות. אז למה המדינה מקפידה לנהוג בצורה כזאת? כשכספי ציבור מחולקים ללא שקיפות מספקת, ללא סדרי עדיפויות ברורים, או מתוך שיקולים פוליטיים זרים, מי שמשלם את המחיר הוא הציבור כולו.
לאחרונה בחר יושב-ראש ועדת הכספים גם להפר ברגל גסה את כל הנהלים הנהוגים בוועדה, ולהעלות להצבעה למשל פניות תקציביות בניגוד לתקנון הכנסת וללא אישור הייעוץ המשפטי לוועדה. אחרי חמש שנים וחצי אני באמת יכול לומר באחריות שמדובר במעשה חסר תקדים – עוד סממן לקואליציה שלא מכבדת את החוק, שלחלוטין לא מכבדת את העקרונות של הניהול התקין.
כשאין פיקוח אמיתי, האמון נפגע; כשאין אחריות תקציבית, הכלכלה נפגעת; וכשבמקום תקציב אחד בשנה מעבירים שלושה-ארבעה תקציבים, גם אין אמון בכלכלת ישראל מצד הגופים הפיננסיים הבין-לאומיים, ולכן המדינה סופגת לראשונה בהיסטוריה חמש הורדות דירוג אשראי. מה לעשות? ככה זה עובד. כשאין ועדת כספים עצמאית ומקצועית, הכנסת כולה נחלשת, וגם את זה ראינו בקדנציה הזאת.
גם כלפי שר האוצר חובתה של ועדת הכספים היא לא להיות להקת מעודדים. שר האוצר – כל שר אוצר – חייב לדעת שיש מולו ועדה, ועדת הכספים, ששואלת שאלות, שדורשת נתונים, שמקשה, שבוחנת חלופות, ולא מאשרת באופן אוטומטי כל מה שמונח על שולחן הוועדה. ולכן, כאשר המדיניות הכלכלית נתפסת ככזו שמעדיפה הישרדות פוליטית על אחריות תקציבית, תפקידה של ועדת הכספים בעולם מתוקן הוא להציב גבולות, להגיד לא. לא להיכנע ללחצים. להגיד לשר האוצר: אדוני, זה לא יקרה. לא מול תשעת התקציבים שאושרו, כשבסוף יעד הגירעון נפרץ בכל תקציב שהוצב, לא מול ההפקרות של הכספים הקואליציוניים ולא מול חמש הורדות דירוג האשראי. אני רק אזכיר שוב שזה קרה לראשונה בהיסטוריה. מ-1993 עד 2024 דירוג האשראי שלנו רק עלה ועלה ועלה. ואז הוא ירד לראשונה בהיסטוריה, וכרגע אין אופק שזה הולך להשתנות.
בקדנציה הזאת ועדת הכספים לא קיימה פעם אחת דיון מהותי על התנהלותו, באמת, הביזיונית של שר האוצר. יתרה מזאת, משהתעקשתי עוד לפני המלחמה ליזום דיון על השלכות הרסניות לכלכלה של ההפיכה המשפטית של רוטמן ולוין, קיבלנו מכתב הזוי, באמת הזוי, מצד יו"ר הוועדה הקודם, חבר הכנסת גפני, שבחר להחליט בהצבעה, בהצבעה על ידי הרוב הקואליציוני בקואליציה, רוב מהונדס, כי ההפיכה המשטרית לא תפגע בכלכלה. מה זה משנה שכל נתון אפשרי מראה אחרת? מה זה משנה?
ההשקעות בורחות, הגירעון בשחקים, הצמיחה יורדת, אבל אנחנו ברוב של – לא יודע, מי הצביע שם? כבר לא זוכר – שישה-ארבעה קבענו שזה לא. באמת, כאילו שיא חדש של הזיה.
חברים, כך נראית מעילה באמון הציבור, ביזוי ועדת הכספים של הכנסת. וזו בדיוק הנקודה – יותר מדי פעמים במהלך הקדנציה הזאת, במהלך הכנסת העשרים-וחמש, האינטרס הציבורי בכל מקום במשכן הזה נדחק הצידה. אגב, גם בהצבעה האחרונה על חוק השידורים של קרעי – החוק הזה, אני מודיע לו באופן חגיגי, הולך לפח, כי הוא מפורק גם משפטית, גם פרלמנטרית. באמת, החלטה מאוד מאוד קלה של שופטי בית המשפט העליון.
יותר מדי פעמים השיקול המקצועי פינה מקום לשיקול קואליציוני, זה תמיד היה, אבל בכנסת הזאת זה באמת הגיע לשיאים שלא ראינו קודם. יותר מדי פעמים הציבור הרגיש שיש מי שמקבל הכול, ויש מי שמשלם את החשבון – המשתמטים מקבלים הכול והמשרתים משלמים את החשבון.
זו אינה דרכה של ועדת כספים חזקה ועצמאית. ועדת הכספים חייבת להיות המקום שבו הממשלה נבחנת, ולא המקום שהיא מקבלת אישור אוטומטי. היא צריכה להיות הכלב השומר על כספי ציבור, ולא המסלול המהיר לביזה קואליציונית. ועדת הכספים צריכה לשרת את כלל אזרחי מדינת ישראל, ולא מגזר אחד או שניים, ולא מפלגה אחת ולא קואליציה אחת מסוימת.
אני חייב לומר – חבר הכנסת אזולאי לא פה, נכון? היו מקרים בודדים של שיתוף פעולה משמעותי למען כלל הציבור, בעיקר אחרי 7 באוקטובר, בהגדלת הפיצויים למגזר העסקי, ביצירת קרן לטובת המילואימניקים העצמאים. אבל באמת זה היה מעט מדי ולעיתים גם מאוחר מדי.
בסופו של דבר, חברים, התקציב הוא לא רק מסמך כלכלי עם הרבה מאוד מספרים – הוא המסמך הערכי ביותר של הממשלה. הוא אומר למי דואגים, את מה או את מי מעדיפים ועל מי מוותרים. ולכן האחריות שלנו כחברי ועדת הכספים לוודא שהתקציב משקף צדק, אחריות, שוויון והסתכלות ארוכת טווח, ולא אינטרסים קצרי טווח.
בקדנציה הזאת נושאים כמו הנגשת שוק ההון לציבור, יוקר המחיה, תחרות במערכת הפיננסית, כמעט ולא באו לידי ביטוי בסדר-יומה של ועדת הכספים, ובעיניי זה הזוי. זה הזוי. וזה מה שהציבור מצפה מאיתנו, זו חובתנו כנבחרי ציבור, וזה מה שנעשה אחרי הבחירות הקרובות. אני חושב שאחת ההצעות שקיבלתי מהמגזר העסקי – מכיוון שוועדת הכספים מאוד מאוד עמוסה, אז יכול להיות שיש מקום לפצל ממנה את החלק של הפיננסים של שוק ההון כדי באמת לטפל באופן משמעותי בנושא שיש בו השפעה משמעותית על יוקר המחיה, שזה התחרות במערכת הבנקאית ובמערכת הפיננסית.
יש הרבה מאוד מה לתקן ומה לשנות. אנחנו נעשה את זה ביחד בקדנציה הבאה במקצועיות ובחריצות, כי לעבוד אנחנו יודעים, הוכחנו את זה. ואנחנו נחזיר את ועדת הכספים לציבור המשרת, שלצערי, איבד אותה בקדנציה הזאת. אז השינוי בדרך. תודה רבה.
1,453 מילים של ולדימיר בליאק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.