כבוד היושבת-ראש, כבוד השרים, חברי כנסת נכבדים, וכן, גם חסידי ברסלב – אני חייבת לומר לך, אלי, שאבא של חמי, זכרו לברכה – גם האבא, זכרו לברכה, וגם חמי, לצערי, זכרו לברכה – חסיד ברסלב היה. הסבא היה ראש חסידות ברסלב בקרקוב לפני המלחמה. הוא הקים את חסידות ברסלב בקרקוב. פרצה מלחמה – שלוש שנים. ב-1939, כשהתחילה המלחמה, הוא מייד נרצח, הסבא. חמי היה בן שלוש. אין כלום, לא זוכרים, אין תמונות שלו. יודעים מתי הוא נרצח וכו'. לכן אני אומרת לך שאני כל כך בעד החוק שלך. היה לי תענוג להצביע בעדו. שרק נזכה, כולנו, באורו של רבי נחמן.
לגבי החוק שלנו, בישראל חיים היום כ-400,000 ילדים ובני נוער בסיכון, כ-4,500 מהם זכו והם חיים במשפחות אומנה. כ-60% מהם באומנת קרובים, וכל היתר באומנות נוספות. כ-900 ילדים מהם הם ילדים בסיכון. תקשיבו לי חברים, בכל רגע נתון יש כ-70 ילדים שממתינים למשפחות אומנה, ואין משפחות אומנה. וזה עוד נתון בחסר. אתם לא מבינים עד כמה זה קריטי כשאין משפחות קולטות והילדים האלה רוצים להגיע למשפחה. לכל ילד מגיעה משפחה, ולהם אין.
מסתבר שבתקופה האחרונה כ-20% מהמשפחות שהתחילו תהליך הצטרפות כמשפחות אומנה עצרו אותו באמצע. אני רוצה שתבינו כמה חשובה המסגרת של משפחת אומנה. המשפחה לא רק פותחת את ביתה, היא לא רק משמשת מקום מגורים – היא בעיקר הופכת להיות הסיבה שהילד הזה יאמין בעולם, יאמין שהוא חשוב ויקר למישהו. איך אנחנו מגדילים את משפחות האומנה, את מאגר משפחות האומנה? אז אני חייבת להגיד תודה – א. לקארין, שלא נמצאת פה, שבכלל יזמה את החוק עוד ב-2012. כמדומני, אם אני לא טועה.
2013. תודה, מירב. ממש עכשיו יושבת אצלי בוועדה הצעת חוק שלה, יחד עם ינון אזולאי, לתיקון חסם שבעצם גורם לנו שלא יהיו מספיק משפחות אומנה. הינה, ינון יושב פה איתי. זה, בעצם, הסרת חסם הגיל, הגיל המקסימלי של אומן. בעזרת השם, נתקן את זה. עד התיקון, נדמה לי שהגיל הוא 56. אנחנו רוצים להסיר לגמרי את מגבלת הגיל, כך שאלה שמכשירים את המשפחות יקבעו לגופו של עניין, ולא לפי הגיל הביולוגי של האומן.
יחד עם זאת, מצאנו תוך כדי הדיונים שלא רק זה הוא חסם. יש עוד לא מעט חסמים, שחלקם מקשים על משפחות האומנה לגדל ילד שכזה. מערימים להן קשיים על קשיים על קשיים תוך כדי הגידול. בין היתר, מאחר שיש לא מעט ילדים עם צרכים מיוחדים, או ילדים שעקב החיים שלהם נזקקים לכל מיני תרופות פסיכיאטריות לא קשות במיוחד, והמשפחה לא יכולה לתת את זה. התהליך שהיא צריכה לעבור כדי לאפשר ולתת לילד את התרופה זה באמת ויה דולורוזה; זה אולי אפילו שנה של המתנה כדי שכל התהליך הזה יקרה. וזה דבר נורא ואיום.
קשה למשפחה. מספרות לי משפחות שהילדים הביולוגיים שלהן לא באים הביתה, כי יש טרור בבית – הילד מהאומנה כל כך מסכן, במצוקה שלו, ואין משהו שירגיע אותו, והן לא מסוגלות לתת את התרופות. הם לא מוכנים לוותר על ילד האומנה, והם נאלצים לוותר על הילדים הביולוגיים שלהם. זוהי רק ההתחלה, מה קורה עם הילד עצמו, שעל ידי תרופה אפשר יהיה להביא אותו לאיזון ואחר כך לטפל בו באמת עם כל הלב והנשמה? לפעמים תרופה פסיכיאטרית היא פשוט הצלת חיים, והיכולת לספק אותה היא כמעט בלתי אפשרית.
לכן הצעת החוק שלי, יחד עם קארין, בעצם, אומרת כך: סעיף 43 לחוק קובע הוראות לעניין סמכויות האומן, ובין היתר, כי בכל עניין הקשור בחיי היום-יום של הילד, ובכלל זה בעניינים המנויים בתוספת הראשונה לחוק, תהיה לאומן סמכות לתת הסכמה ולאשר פעולות של הילד ולייצגן כמפורט באותו סעיף, ואילו בתוספת השנייה לחוק מנויים עניינים שהאומן אינו מוסמך לתת לגביהם הסכמה כאמור.
על פי פריטים 1 ו-3 של התוספת הראשונה לחוק, אומן מוסמך לתת, בין היתר, הסכמה לבדיקה רפואית, לטיפול רפואי, וכן הסכמה לבדיקות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות ולטיפול פסיכולוגי. אבל על פי פרט 5 של התוספת השנייה לחוק, הוא לא מוסמך לתת הסכמה לטיפול פסיכיאטרי, אפילו לא לטיפול פסיכיאטרי אמבולטורי. אין שום הבחנה בין אשפוז, שזה באמת טיפול הרבה יותר קשוח, לבין טיפול אמבולטורי פשוט.
ולכן הצעת החוק שלי באה לתקן את זה ולהגיד שבמציאות הטיפולית ישנם ילדים באומנה הזקוקים למענה רפואי פסיכיאטרי הכולל אבחון וטיפול תרופתי. מטרת התיקון היא לדייק את ההסדר הנוגע לטיפול בבריאות הנפש של ילדים באומנה, תוך הבחנה ברורה בין טיפול שוטף לבין מצבים חמורים יותר, הדורשים אשפוז, חלילה.
לשם כך אנחנו רוצים להבטיח את הרצף הטיפולי. אנחנו לא רוצים למנוע מילדים שעם טיפול קל אפשר להחזיק אותם בקהילה – ואם לא נעשה את זה אנחנו ממש מסלילים אותם לאשפוז ולחיים לא פשוטים בכלל.
אני מבקשת מכולכם להצביע בעד הצעת החוק הזו. אומנם בטרומית, אבל אני אמזג אותה יחד עם הצעת החוק שיושבת אצלי בלשכה ובוועדה, ואנחנו בעזרת השם, נכון, מירב? עוד נצליח להעביר את החוק הזה גם בקריאה שנייה ושלישית עוד בכנסת הזו. תודה רבה.
753 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.